"מה קורה?"
"לא הרבה."
"בסדר, מה חדש?"
"ממש כלום."
"התשובות הציניות. לא נמאס לך?"
"לא ממש."
היא נאנחה בייאוש, מצמידה את חצאיתה לרגליה רגע לפני שהתיישבה
על הספה באלגנטיות האופיינית לבחורה מבית כמו שלה. היה לה חיוך
מרגיע בדרך כלל, וכך היה גם החיוך ששיחק על שפתיה ברגע זה. היא
שילבה את כפות ידיה על ברכיה, מתבוננת בי בשלווה.
"ירון, באמת, איתי אתה יכול להפסיק."
משכתי בכתפיי, "אין לי מה להפסיק... באמת." הייתי עייף, למען
האמת; לא התחשק לי לדבר הרבה. היא דווקא הייתה זו שנמנעה מלקבל
תגובות יבשות וסרקסטיות כתשובה. הייתה בה שליטה קלה עליי, בכל
זאת, היינו חברים במשך שנים. חברים הכי טובים.
לא אהבתי אותה וקיוויתי שהיא לא אוהבת אותי; יכולנו לדבר על
הכל, למרות השוני.
כמו בכל סיפור אגדה קלאסי: בחורה מבית עשיר ובחור עני. רק בלי
הקטע של ההתאהבות ונסיעה לאורך חוף הים בעוד השקיעה מתנוססת
באופק. לא שאני עד כדי כך עני, אבל מצבי הכלכלי לא היה מזהיר
לאחרונה. באמת שלא הייתי אשם שפיטרו אותי מהמזנון, לא יכולתי
לשתוק כשהבוס התלונן ללא הפסק על כל טירוף שקפץ לראשו.
היא המשיכה לחייך ברוגע, משרה עליי אווירה של נייחות ושינה.
"מזמן לא דיברנו."
תהיתי אם אני אכן עומד להירדם וגלשתי מטה בכורסא, "כן, טוב, עם
הלימודים שלך מתי את רוצה שנדבר? בזמן הלמידה אינסופית או
הריצות למעבדה?"
"ירון!" היא גערה בי בקולה השקט שאפילו כאשר ניסתה להעלות
אותו, לא הצליחה להישמע תוקפנית.  "אל תשחק איתי במשחקים האלו.
אני רוצה שנדבר."
לא התחשק לי לספר לה על מה שמטריד אותי. אני בעצמי לא הייתי
בטוח איך להתמודד עם זה. "עזבי שטויות, נטע. אין מה לדאוג, הכל
סבבה."
נטע הנידה בראשה, על פניה הבעת קפדנות יהירה במקצת. "אתה יודע
שאני לא אוהבת כשאתה משתמש בסלנג."
משכתי בכתפיי שוב, מה כבר יכולתי להגיד לה? סליחה, אמא?
באמת שלא הבנתי איך אני ונטע חברים כבר כל כך הרבה זמן.
הקפדנות שלה הטריפה אותי לפעמים. השפה, הלבוש, ההתנהגות... על
הכל היו לה הערות. העדפתי לשתוק, לשמור הכל לעצמי. כבר לא
היינו בני ארבע- עשרה שמחפשים נשיקה ראשונה. נטע באמת מעולם לא
דיברה עליה... היא בררנית מדיי. כנראה שלא מצאה את ה- 'אחד
הנכון.'
"בסדר." הסכמתי רק בכדי לשבור את הדממה המעיקה שהשתלטה על החדר
המאוורר.
"משהו קרה כשלא הייתי?" היא המשיכה לחקור. לא עניתי.
"ירון!" היא קראה, "סמכת עליי פעם."
"אנחנו כבר לא בני עשר וגם לא בני שש- עשרה להזכירך, אני מכיר
אותך טוב מדיי." ידעתי שהיא בטח לא תפרש נכון את רוב הדברים,
אך בכל זאת... לא היה לי משהו חכם לומר.
מעולם לא האמנתי בפתגם - "אם אין לך מה לומר, תשתוק." לא לימדו
אותי לשתוק. אך הפעם החלטתי לוותר על עקרונותיי וסתמתי את הפה.

נטע נעמדה במהירות, "במה מדובר?" היא התעקשה לדבר ואני התעקשתי
לשתוק. הפכים מושלמים עד הסוף, מה?
עברה התקופה שבה יכולנו להסתדר. זאת הבנתי רק עכשיו, בעוד
אנחנו יושבים בבית שלי, על הספות הקרועות ושותים כוס קולה.
נטע בדרך כלל, העדיפה ספות מרופדות עור וספל קפה עם חלב, סוכר
ועוגיות.
שנאתי קפה, והשטיחים הפרסיים עשו לי אלרגיה, לכן נמנעתי מלבוא
לביתה, לווילה בת ארבע הקומות והחצר האחורית עם הבריכה- הבריכה
שבה נהגנו לשחות בחופשים שבין הלמודים. לאחר שחייה, נטע תמיד
הכריחה אותי לעשות שיעורים... אבל היא, לעומתי, המשיכה ללמוד
אחרי התיכון והשיעורים באמת תרמו לה למשהו. היא התקבלה
לאוניברסיטה הטובה ביותר בארץ, ללימודי רפואה בירושלים.
ואני? טוב, העבודה בתור מלצר הספיקה לי. לא חלמתי על
אוניברסיטה. אפילו על ציוני בגרות גבוהים לא חלמתי ולכן לא
התאכזבתי כאשר קיבלתי את התעודה שלי בסוף כיתה י'ב. לא ציפיתי
למאיות על דף נייר חלק וראיתי תוצאות אמיתיות. לא מושלמות. נטע
סיימה עם ממוצע תשעים ושבע, ואני בקושי עברתי, כמו תמיד.

נטע נראתה מאוכזבת, "אולי באמת אין לנו על מה לדבר." היא מלמלה
ותפסה בתיק שלה, תולה אותו על ידה השמאלית במקום המושלם שבו
הוא היה אמור להיות. חסרת כל פגם, כרגיל.
"תתקשר אם תרצה להיפגש שוב, אולי תקפוץ לכוס קפה, קנינו שטיח
חדש וחשבתי שיהיה נחמד אם תקפוץ לראות." היא אמרה, זורקת את
מספר הפלאפון החדש שלה על השולחן ועוזבת את הדירה בזריזות.
גיחכתי. את הטלפון ניתקו לי לפני שבוע. שכחתי, פעם נוספת, לשלם
את החשבון. נאנחתי בייאוש והעפתי את הפתק לתוך הפח.
איך אחרי הזמנה כזאת אני אמור לספר לה משהו? אחרי שהיא מזמינה
אותי - שלבוש בזוג ג'ינס קרועים, חולצת טריקו זרוקה ונעלי
ספורט שלבשתי כבר במשך עשור, לבוא אליה הביתה לכוס קפה? לראות
שטיח חדש?
הרגשתי מטומטם.
למזלי, הצלצול שחיכיתי לו נשמע, ונטע כבר לא הייתה פה.
התקרבתי לדלת בחיוך, פותח אותה בזריזות ונשען על הקצה - "מה
קורה?"
"לא הרבה."
"מה חדש?"
"ממש כלום."
"התשובות הציניות. לא נמאס לך?"
"לא ממש."
חייכתי. "בוא, תיכנס, היא הלכה בסוף. לא סיפרתי לה עלינו."
"למה?"
באנחה כבדה טרקתי את הדלת, נועל אותה עם המפתחות ומסובב אותם
על אחת האצבעות. "כי לשלמות יש גבול. היא קיבלה הכל, אבל החוט
שמפריד בינינו נמתח, והמשכתי למתוח. אם מתישהו היא תגלה שאני
הומו, החוט כנראה, יקרע לגמרי."