אני רוצה להיות אדם של רגעים קטנים.

אדם של עשן סגול מסתלסל ואצבעות ארוכות. של מבטים שחוקים אבל
עם ניצוץ,
של עפעפיים, ריסים מפוחמים, עיניים פקוחות לרווחה.
לשבת על רצפת בטון קרה בפאתי תחנת רכבת ולהגניב חרטה אחת לתוך
כל קרון.
אני רוצה למשוח את המבטים שלי על הפסים ולצפות בה מתרחקת יחד
איתם.

יש משהו באוויר, בפיח, באנשים.
איזה אומץ יש לו, לפחד, להופיע ככה במקום שנראה כמו מרכז
היקום.
תראו אותו מטפטף על הלחיים, עוטף אצבעות,
מקשט נעליים וגונב אליו את כל המבטים העצומים.

[הוא לא פוחד מהצפירות, וגם אני לא.]


לא, אל תבקשו ממני להחליט, לקבוע, להבין. אני רק רוצה
להיות.
להיות שם כשטוב, להיות כאן כשרע, להיות על הגג ולא לשמוע את
הקולות מלמטה.

אני רוצה שזה יהיה הבניין הכי גבוה שאפשר, אני רוצה בגדים
צבעוניים, מטוסי נייר ובועות סבון.

אני רוצה לדקלם שירה בעל פה, ולצטט את דוני דארקו, פייט קלאב
ורקוויאם לחלום, אני רוצה לשבת ישיבה מזרחית על הרצפה ולהקשיב
למוזיקה בעיניים עצומות כשהכתפיים שלי נעות באיטיות ומכתיבות
את הקצב. ואחר כך, אני רוצה להשתמש בכל המילים הגבוהות שאני
יודעת, ואני יודעת, שזו סיטואציה חסרת תכלית,
ובכל זאת, אני רוצה לדעת,
איך זה מרגיש.

אני רוצה לשזור את המילים שלי כמו בכתר על ראש, על זרי לבונה,
ולהקריב.
אני רוצה להרים מעט את הסנטר, בעדינות מהוססת, ולהביט במזבח,
בלי למעוד, בלי הדחף הזה להחזיק בקרנות.


והשארתי קצת ממני בכל מקום, לכן אני אף פעם לא יודעת לבטח
שאני
שלמה.