שיר שנכתב בעקבות הפיגוע האחרון בנתניה

התחמול על הרוצח המביט בעיניך בזדון?
צוחק בפרצופך בהנאה ושביעות רצון,
האם יציעו עסקה או פשרה
בין הרוצח לבין השררה?

התבזה כבוד בית הדין המפואר?
צדק שנדרש מפי יתום ואלמנה,
בפני שופט מהודר ומגונדר,
והעדים השמש והלבנה.

התציע שלמונים אל תוך ידם?
הצעות דמויות קורבנות אדם,
התקריב חלל אל החלל,
ריק שמוכר בשם "אידאל".

האם זה אפשרי לחיות בצילם?
לשקוט ולצעוד בנהרות הדם,
התעניק לנדון הנשלח אל הגרדום,
שינה ערבה, לילה וחלום?

יש חלומות שנגנבו הלילה,
ישנן נשמות שנלקחו היום.
היתומים, בכיים מהדהד באולם,
האלמנות מקוננות בדמעות וזעקות.

אך שופט חרש ועיוור יושב באולם,
בפני מראה יושב מול כל העם,
מסדר שערו מחפש את המושלם,
הוא מאמין בקוסמטיקה, באיפור ואסתטיקה.

"הנאשם אולי נראה קצת מאיים..."
הוא פוצח בניגון מקומם,
"אך בעיניי הוא חלש ודי מסכן,
בן שלום הוא! הוא מזמזם ומהנהן."

"אין זו דרכם של בני אדם,
שנאורות היא מנת חלקם,
לפסוק דינים ולתת עונשים,
לעם כה חלש ומעורר רחמים."

"כשכל המי ומי מצפים, מתבוננים
לראות איך אנחנו מוחלים וגם סובלים,
לסיום אומר זאת חד וחלק, אחת ולתמיד,
בשביל האחדות עם הזרים ובשביל העתיד,
יש צורך בנשמותיהם הצחורות ובתום,
של כל אותם קורבנות השלום.

הדיון תם, יש לפזר את בית המשפט,
אך ליתומים ולאלמנות, להם לא אכפת!
הם ממשיכים לבכות על הדם שנשפך,
לתעלות הניקוז, מבוזבז ונשכח.

גם העדים עכשיו מזילים דמעה,
על קול האבלים שלא נשמע,
אך מיד מוחים אותה וחוזרים לעמדות,
לשמור על השחקים ולהעיד על הבאות.

עד משפט המוות הבא.