ימים של שקט... מושג נעלה בזמננו. נראה שמאז האדם קיבל את כוח
ההבנה, האינטליגנציה והטכנולוגיה לא ראינו ימים כאלו. הם הפכו
לאגדה. פרק זה בדבר המילניום יהיה שונה. לא עוד ביקורת על דרך
פעולתו של האדם, לא עוד וויכוחים אם הדת, אלא שאלות. שאלות של
צער, כאב ופחד.
אני אדם בעל מספר מועט של שנים ובכל חיי חייתי במלחמה מתמדת.
והאמת אין לי כוח. אני לא הולך להשתמש במילים גדולות ודימויים
מתוחכמים, נמאס לי. פשוט לשפוך את המילים על הדף זה מה שאני
רוצה. לא לחשוב יותר מידי, לפרוק את העול הזה.
אני נולדתי למדינה שנמצאת במלחמה. מגיל צעיר חוויתי את
האינתיפאדה על-ידי אמצעי התקשורת, פיגועים הפכו לדבר נורמלי
ולהיות חייל היה הפחד הגדול ביותר שלי. אני מביט על תמונות
זוועה שמשדרים בטלוויזיה ורוצה לצעוק. מספיק!!! כמה כבר אפשר
לסבול את זה. נמאס לי לראות את ההרג, את החיילים המתים אני
פוחד ואין אף אחד שיכול לעזור לי. הפוליטיקאים מתווכחים אחד אם
השני, האזרחים מתפרעים לא יודעים כבר איך להגיב לכל הזוועות
שהם רואים וחשים על בשרם. מתי כל זה יפסיק, למה כל זה לא
מפסיק. כאילו שתי הצדדים לא ראו מספיק שפיכות דם, כאילו זה מה
שמניע אותנו. הרג ועוד הרג, דם ועוד דם. אנחנו אנשים לא חיות.
מה שמבדיל אותנו מהחיות זה שאנחנו מסוגלים לחשוב. אני פוחד כל
כך לראות תמונות של אנשים שאני מכיר מחר בכותרת של העיתון.
אז מתי כל זה יפסיק, מתי כל הטרור יפסיק ונוכל לאסוף את שברי
הסערה. מתי מישהו יגיד לי שאפשר לצאת החוצה כי כלום לא יפגע
בי, מתי יתנו לי לחיות,
מתי יהיו ימים של שקט?

                               אילן פאוויס
                                  A.K.A
                            Grass Hopper