הוא הרים את מבטו מעלה אל עבר נקודת אור שמש קטנה, קטנה כי היא
כה מרוחקת, וניסה להעריך לאיזה מרחק נפל.
לאחר שווידא שהוא שלם ואין לו עצמות שבורות או חתכים מדממים,
החל להריץ במוחו את אירועי היום. הוא זכר שקם בבוקר ושוב קילל
שעליו לקום כל-כך מוקדם כדי לצאת לעבודה. הוא זכר שנכנס לאוטו
עם אשתו והמשיך לקטר על-כך שיש אנשים בעולם שלא צריכים לקום
מוקדם וללכת לעבוד והם חיים כמו מלכים. אוי אשתו,  הוא נישא לה
לפני כשנתיים מתוך אהבה גדולה מאוד, שהוא יכול להישבע על ערימה
לא מבוטלת של ספרי תנ"ך, שחש אליה פעם, אך כיום הפכה לשגרה וגם
לא תמיד נוחה.
הם עבדו במשרדים שונים, אך ההסעות לעבודה אספו את שניהם מאותו
המקום, לכן כל בוקר היו נוסעים יחדיו לנקודת האיסוף.
הוא זכר שהגיע למשרד ב-7.00 וגילה שגם היום הוא יהיה חייב
להישאר עד 21.00 בערב.
הוא זכר שסיים לעבוד וחיכה להסעה. הרוח הכתה בו, מעיפה באלימות
את שיערו הנה והנה, צורבת את עיניו וצורחת באוזניו.
הוא קילל. את חייו, את אלוהים, את אשתו. את העשירים של העולם
שלא צריכים לעבוד ואת העניים שלא איכפת להם. את האנשים שעובדים
בעבודות זוהרות ולעולם לא ירגישו את כבליה המרוששים, מוצצי
החיים של העבודה במשרד.
את הגוון האפור הנצחי, שנצבע במעט ירוק בסופי-שבוע.
הוא הפך למה שתמיד פחד ממנו, הוא הפך לעובד היי-טק, קפיטליסטי
נאמן.
נאמן לחברה, לכסף, למעמד ולאחריות. הוא היה ילד גדול, בעבודה
של גדולים.
באותו רגע הוא הבין מדוע ילדים ומבוגרים שונים כמו שמיים וארץ,
כי הם באמת הפכים גמורים.
הוא קילל והזעם הציף את גופו וזרם בעורקיו. הפלאפון צלצל והוא
חש את הצלצול מרעיד את מוחו. דמעות של קור וכאב זרמו במורדות
לחייו.
איזה דבר מוזר, דמעות אמורות להיות חמות ומלוחות ואילו דמעותיי
תפלות וקרות.
הוא זעק בקרביו לאלוהים שיהרוג אותו, שלא נותר בו רגש אנושי
אחד, חייו הפכו לאפורים.
פתאום עלה בו זיכרון ילדות רחוק. הוא ואביו מהלכים על רכס
הרים, מטפסים יחדיו והוא מדמה לעצמו דרקונים וגובלינים ועוד
מיני חיות מיתיות. הוא נלחם בהם ומציל נסיכות והעולם כל-כך
צבעוני ויפהפה.
ראשו החל מסתחרר והוא הרגיש את עיניו נעצמות תחת כאב חד, אשר
פילח את ראשו והמחשבה הבודדה שהתרוצצה במוחו היא שאלוהים ישמע
לו וייתן לו כבר רגע של נחת.
כך הוא הגיע לכאן. זאת-אומרת, שזה היה הדבר האחרון שהוא זכר
לפני שהוא הגיע לכאן, אין לו מושג איך הוא הגיע לכאן. הוא
פשוט... התעורר כאן.
החום היה בלתי נסבל וריחות של גופרית וחומצה צרבו את אפו.
זיעתו טפטפה אל תוך עיניו וראייתו הפכה מטושטשת ומאומצת.
הוא החליק את ידיו לאורך הקירות, מגשש, מחפש את דרכו החוצה.
הוא הקיף את הבור לפחות שבע פעמים עד שהבין שאין יציאה והפתח
כה גבוה, הוא בקושי יכל לראות נקודת אור בקצה.
הוא התיישב על האדמה ותפס את ראשו בין ידיו.
לפתע הופיע מולו איש שמנמן ונמוך. הוא היה בגיל העמידה וכבר
החל להקריח ומגבו בצבצו זוג כנפיים מזוהמות. "שלום", הוא דיבר
מהר מאוד,"שמי... טוב זה לא ממש משנה. וואו, כבר הרבה זמן לא
היה לנו אחד..." הוא חיפש את מילותיו בקפידה,"כמוך!" הוא חייך
בגאווה. "זאת-אומרת היו פה כבר אנשים, הו כן, הרבה, לא זוכר את
שמם, חוץ מאחת אישה קטנה, צעירה, עליזה... או משהו כזה...
הייתה לה חתולה. לא חשוב! טוב בחור, אתה יכול לשאול אותי רק
שאלה אחת, אז תחשוב טוב... ותשאל, אני איש די עסוק אתה יודע."

הוא הביט ביצור המשונה והחליט שאם הוא חולם, או הוזה, עדיף
להמשיך במשחק.
"איך אני יוצא מכאן?", הוא הרצין מבט והביט היישר אל תוך
עיניו. חיוך ערמומי התפשט על פרצופו, "חבל לבזבז שאלה שאת
התשובה לה אתה כבר יודע - אבל זה עניינך. מטפס!"
את המילה האחרונה הוא צווח ונעלם.
עבר שבוע מאז אותו היום והוא טיפס כל יום, כל היום. בחושך,
בחום הבלתי נסבל ובצחנה שצרבה את ריאותיו.
כאשר גופו כבר לא יכל לו, היה מטפס עד שהותש לגמרי. בלילות, או
מה שהוא חשב שהם הלילות כי אז ישן, היה נח על מדף צר בסלע
ותמיד היה בצד מפל מים קטן, נובע מים מתוקים מאין כמותם וירקות
ופירות בשפע. ביום השני לטיפוס עוד לקח צידה לדרך, אך גילה שכל
לילה, הופיעה לה הסעודה יש מאין. הוא כבר התרגל שכול ערב, אם
יאמין, תופיע ארוחתו.
לאחר שבועיים הרגיש את גופו מתחזק, את שריריו נמתחים והוא נהיה
גמיש. כאבי הראש נעלמו והוא היה עייף רק לאחר יום שלם של
טיפוס.
הוא דיבר עם עצמו בזמן שטיפס, כי זכר שראה בסרט פעם שאם אתה
לבד תדבר עם עצמך רק כדי שלא תשתגע.
הוא כבר דיבר עם עצמו על הכול. דת, פוליטיקה, אהבה, סרטים,
ספרים, עבודה, אשתו ומשסיים את כל זה - החל לדבר עם עצמו על
היסטוריה.
"וכך בשנת 1929 הכה בארה"ב המשבר הכלכלי הגדול, אשר הביא לגל
התאבדות חסר תקדים..."
"נכון, אמנם זה היה מזמן, אבל זאת הייתה תקופה עצובה." הוא
כמעט איבד את אחיזתו מההלם. מעליו, במדף הצר שהתכוון לנוח
עליו, עמדה דמות שיופיה הכה בו כאגרוף בבטן. האוויר נעתק
מריאותיו.
היא חייכה ומשכה אותו אל המדף. חיוכה היה כאור שמש בתוך הבור
השחור והמצחין. היא נשקה ללחיו והנשיקה העבירה רטט עז בגופו,
כאילו הוכה על-ידי מכת חשמל. "יש לך רק שאלה אחת שמותר לך
לשאול אותי." היא קרבה לאוזניו ולחשה, "מה תשאל אותי?"
מוחו דהר ותשוקה בוערת, שמעולם לא חש ורק שמע עליה בסרטים
התעוררה עמוק בתוכו.
"אני יכול... ", הוא סרק את גופה המחוטב, נבוך מעצם השאלה. היא
הנהנה ושמלתה הדקיקה נפלה מעבר למדף וצנחה מטה אל החור החשוך.
נשיקותיה בערו על שפתיו והוא הרגיש כחיה. הוא לא הרגיש בושה או
לא הרגיש נבוך, אלא התמסר לכל רגשותיו החדשים. עצביו הרגישו לו
חשופים והוא הרגיש שכל חושיו ניעורים. היא רכבה עליו כעת, גופה
נצמד אל גופו והם נעו יחד במקצב פראי ועתיק. הוא הרגיש את דם
חייו זורם בעורקיו וחש את שערה מדגדג את רגליו כאשר הטתה את
גופה לאחור בהתפרצות עזה, וגופותיהם נרעדו יחדיו.
היא נרדמה בשקט על זרועו והוא נרדם עם ריחה המתוק עוטף אותו.
עברו שבועות רבים וקצה הבור נראה רחוק, כפי שנראה ביום שהוא
פקח כאן לראשונה את עיניו. התסכול והזעם נבנו בתוכו וגאו בו
לאט, כנהר העולה לאט ובשקט לפני ששוטף כליל ערים שלמות.
הוא התיישב על עוד מדף צר והרגיש את הזעם שוטף אותו.
הוא קילל וצרח. הוא קילל את הבור ואז את אלוהים בשפה שמעולם לא
חלם שתעלה על דל שפתיו. קללות איומות וצרחות בלתי נשלטות.
לפתע, הופיעה מולו דמות חדשה. גבר צעיר גבה קומה ושזוף עור.
שיערו השחור היה אסוף לאחור ועיניו הירוקות השרו עליו רוגע בן
רגע. מבטו היה נוקב וחודר, אך לא מפחיד, אלא רגוע ומרגיע.
"אני שומע אותך... אתה לא צריך לצעוק." הוא הביט בדמות המושלמת
ואחז בקיר הבור, "מי אתה?" הדמות חייכה. "אני? בוא נגיד שאני
אדון הבור הזה." הם עמדו דוממים זמן רב.
לאחר שעה קלה הביט בו אדון הבור ושאל, "אתה כבר לבד הרבה זמן,
אינך זקוק לאוזן קשבת? מישהו לדבר איתו? חבר?" הוא הביט בו
וענה בפחד, "אני מפחד לבזבז את השאלה היחידה שיש לי."
אדון הבור חייך חיוך נלעג. "אתה לבטח לא חושב שאתה יכול לשאול
אותי שאלות איש קטן. אני הוא אדון הבור ואתה... מי אתה?" משהו
נשבר בתוכו. הוא תפס את האדון ודחף אותו. הוא חבט בו חזק
באגרופיו וצרח, "אתה הכנסת אותי לכאן. למה? מה אתה רוצה ממני?
דווקא עכשיו שאני מרגיש מה זה אומר להיות בחיים, אתה תוקע אותי
בבור הזה ולא נותן לי לצאת?!?" הצלקות שצבר במשך שהותו כאן
צרבו את עורו ודמעות של תסכול וזעם שטפו את פניו.
הן היו חמימות ומלוחות.
האדון לא נלחם בחזרה. הוא התרומם על רגליו, כאילו מהלומותיו
היו זבוב טורדני שלא הכבידו עליו. לפתע, אש ניצתה בעיניו והוא
הדף אותו לקיר. "אתה כועס? מעוצבן? משוגע מכעס?" "כן!" הוא צרח
על האדון.
"יופי," ענה לו האדון בשקט. "אתה מרגיש עוד שאתה בחיים? שאתה
רוצה להילחם?"
"כן!"
"מה היית עושה...", עיני האדון ירו רשפים והזעם ניכר בו, "אם
הייתי אומר לך שאתה האדם האחרון שחי עלי אדמות?? כל השאר מתים,
רק אתה נשארת!" המילים פילחו את בטנו כחרב והוא נפל לברכיו.
הזעם עתה בו כהר געש מתפרץ והוא הניף את אגרופיו צורח לשמים.
בצרחה אחרונה הוא חבט את אגרופיו באדמה, קובר אותן עמוק באדמה
הרותחת. גופו היה מלא כוויות וצלקות ובתוכו ניצתה לפתע אש שלא
ניתן לכבות.
האדון חייך ונשא את עיניו אל פתח הבור.
חלף לו החורף ובא האביב והנה לילות הקיץ כבר נהיו קרירים
ואצבעותיו הקפואות של החורף כבר נגעו באוויר מסביב.
השעה הייתה 21.00 בלילה והוא עמד ברוח ובקור המקפיא וחיכה
להסעה. גבו היה כפוף, הוא עמד מובס.
הוא לא קילל. הוא לא נלחם כבר על חייו, זה זמן לא רב.
הוא חזר לעולם האמיתי וכאן אין מקום לאש.
גופו התנקה מהכוויות והצלקות וכאבי הראש חזרו וכמה ימים לפני,
הוא הרגיש שהאש כבתה.
גשם החל לטפטף על ראשו, אך הוא נשאר עומד, מחכה להסעה.
לפתע, נעמד לידו גבר גבוה ושזוף. הוא נראה לו מוכר, אולי הוא
עובד במחלקת רכש או משפטים? הגבר הביט בו בחמלה ופתח מטריה.
הזר פנה אליו,"תאמר לי אישי הטוב, אתה עובד כאן?"
הוא הנהן באיטיות.
"איך המשכורת?" הוא משך בכתפיו, "רגילה."
"אני מחפש פשוט עבודה כרגע, פיטרו אותי."
הוא נפנה אל הזר, "אני מצטער לשמוע. באיזו חברה עבדת?"
"הייתי... מעין עצמאי. עבדתי בשביל כל החברות."
"הממ... עסקים לא מוצלחים?"
הגבר הגבוה נאנח,"אנשים איבדו אמונה. מניות קרסו. פשטנו את
הרגל."
הוא הנהן בהבנה, "אי-אפשר להילחם בזה בחורי הטוב. מכונת הכסף,
היא עובדת שעות נוספות. אנשים תאווי בצע... לפעמים אני חושב
שזה הרגש האנושי האחרון שנישאר."
"כן..." מלמל הזר בשקט לעצמו,"כבר הרבה שנים שהם לא נלחמים...
שהם אנשי חברה."
מונית נעצרה מולם בחריקת בלמים והדלת נפתחה.
"טוב זה אני. בהצלחה בחורי הטוב - עם העבודה החדשה."
"תודה, שמע... אני רק הייתי רוצה לשאול אותך שאלה אחת."
הוא כבר התיישב במונית, אך משהו מנע ממנו מלטרוק את הדלת
בפרצופו של הזר, רק שאלה אחת... הוא הביט מעלה אליו, הוא היה
ממש גבוה, וחייך.
"אתה עובד כל-כך הרבה, חי בשגרה עם אשתך אני יודע שאיני טועה
כשאני אומר שאין תשוקה ואושר בחייך. אתה לא חש כועס? עצבני?
מתוסכל? אתה לא רוצה להילחם?"
הזר נראה כתלוי על כל מילה שלו, כאילו כל מילה הייתה קרש בים
לאדם טובע.
הזר הביט בו כמפקד ששולח את חיילו האחרון על-מנת שיציל את
העולם כולו.
"אני לא כועס, אני פשוט מקבל את המצב." הוא טרק את דלת המונית
וזו דהרה ברחוב בחריקת בלמים.
הזר הרכין את ראשו ונתן לגשם לשטוף את פניו ושיערו הארוך.
אם רק היה כועס... נלחם... אבל מקבל? מרחוק מלאכים קראו
בשמו...
הוא נאנח והסתובב להביט בבניין עצום המימדים של עוד חברה
בין-לאומית, מולטי-מיליארדרית, מכונת כסף. הבניין לעג לו, הוא
שמע את גיחוכיו ונכנס אל בין הדלתות.
דמעה בודדה זלגה מעינו קרה ותפלה ובקול סדוק וגב שבור אזר את
כל כוחו ואמר לשומר, "שלום. אני רוצה לתת קורות חיים..."