קראתי.
קראתי, ראשי ריק, קראתי את המילים עם הכתב המאוד לא יפה, על
הדף המלוכלך והמקומט.
אחרי כמה משפטים דמעות עלו בעיני וטשטשו את ראייתי, נופלות על
הדף ומורחות את הדיו.
הרוח פיזרה את שערי הזהוב על פני, גורמת למילים להיות יותר לא
קריאות מאשר מה שהיו.
הקראתי אל המיקרופון בקול חלש ושבור.
אני לא זוכרת הרבה מהמכתב... אני זוכרת שכתבתי שלעולם לא אשכח
אותו, שהיה ותמיד יהיה בשבילי, אני זוכרת שבסוף כתבתי שאשאר
הפרינצ'יפסה שלו...
ואז מצאתי את עצמי מסיימת לקרוא.
התיישבתי במקומי, מחכה שיקרה משהו מעבר לשמיעה של בכי האנשים
מסביבי. מרגישה שחצי אבן נגולה מלבי אבל נוצרה חדשה שתהתה האם
זה בסדר לשפוך כל כך הרבה בפומבי?
הנחתי פרחים על קברו, מרגישה את העלים נשמטים מידי בעדינות,
התרוממתי.
"מתן יעקב קיני" בהיתי בשם בצבע זהוב-ירוק שהיה על המצבה ואז
בסמל של הצבא שהיה בצד.
נזכרתי בהבזקים בהלוויה שלו... כשהלכתי בין חבריו אחרי המשאית
הצבאית שבתוכה היה הארון הארוך כגובהו בעוד אחת מהחברות שלו
ממלמלת "למה דווקא הוא". איך חבריו הטובים ואבא בכוחות משותפים
הורידו את אותו ארון ארוך לתוך הבור שנחפר בבית הקברות... איך
דמעותיה של אמא לא הפסיקו לזרום במורד פניה היפים.
ואז הסתובבתי, המכתב עוד בידי, ודידיתי לכיוון הספסל שהיה שם.
הרוח עוד נשבה... המכתב נשמט מידי ועף.
לקח לי זמן לקלוט שזה קרה וכשקלטתי קצת הצטערתי בעומק ליבי...
אבל נתתי לו לעוף, לא דואגת יותר מידי.
בעודי בוהה איך הרוח לוקחת את המכתב הרחק מהישג ידי יד אחזה
בשלי.
חיבוק חם עטף אותי.

הייתי שם שוב, וגם שוב מחובקת... אחרי המון זמן שלא הייתי שם.
והרוח שוב פיזרה את שערי, ובהיתי בקבר, יושבת למרגלותיו על דשא
ירוק ומטופח.
אבל לא בכיתי, ולא היו הרבה אנשים מסביבי, והמכתב לא היה
בידי.
תהיתי היכן הוא, תהיתי מה כתבתי בו, תהיתי האם הוא שמע.
השענתי את ראשי על חזו של המחבק.
ושרתי... שרתי בקול חלש... אולי מעט שבור, מתגעגע.
הרגשתי ריקה-שלמה ונזכרתי במאורות כל מה שקרה ליד הקבר הזה.
נזכרת איך קראתי מכתב. מכתב לקבר, מכתב לאח שלא אראה עוד
לעולם, מכתב שהיה בידי עד שעף, נעלם לו עם הרוח.

למי שתוהה... מה שכתוב כאן אמיתי וקרה לי.
אחי נהרג לפני 4 וחצי שנים בתאונה בזמן חופשה קצרה מהצבא.
מצטערת שהקטע לא רב תיאורים וקטעים.
זה רק מה שאני זוכרת.
זו הייתה תקופה שתפקדתי ולא תפקדתי...
הייתי ריקה.
לא חשבתי, לא זכרתי, לא ניסיתי לזכור...
אבל על המכתב זכרתי.