בעקבות הסרט.

איך צחקת ופניך טיפשיות ומטופשות מתוך כוונה.
הבדיחה - לא מצחיקה כלל, אולי רק מעוררת גיחוך, אך אתה צחקת,
מתוך רחמים על הבדידות של הבדיחות הלא מצחיקות.
מפוחד שאותן המילים תשארנה באויר, בחלל הריק והמיותם.
מוסיף להן משמעות רגעית, קולית, והמילה נחרטת. בי.
אני נכנסת לאותם אולמות מפוארים עטויי זימה, זיעה במפית
וצביעות מהוקצעת. אני קולפת בציפורניי את כל ציפויי הזהב שעל
הקירות, שורפת את כל שולחנותיהם המפוארים וכולם מביטים בי
המומים.
אני ממשיכה וחומסת את בתיהם הרמים, שם אתה -
מוצארט.
עומד שניה לפני שקרסת, שניה לפני שחום גופך עלה, ורק אתה מבין
זאת.
לא, אינך דמות הרואית. אתה ההפך המוחלט - פרצת את גדרות
הקונצנזוס המאיים, הצבוע, בגאוניותך המשתלטת גם עליהם,
האריסטוקרטים, ביצירותיך הנגלות.
והם אינם עומדים בפיתוי. אתה דוחה אותם בצחוק, והם מעריצים.
אני ניגשת קרוב אליך, אל פניך המלוכלכות, למחות את שיירי המזון
הממותק סביב שפתיך. ושוב צחוקך הפרוע...