לחיפוש שלי,
בעוד שבועיים היינו אמורים לחגוג שנה וחצי יחד.
אינני יודעת לספר מה בדיוק קרה, אוכל רק להגיד ששנינו הרגשנו
תקועים במקום, אבודים בזמן.
רצינו שהקשר ימשיך להתקדם ולהתפתח, אך היות וכבר דיברנו על
חתונה, ילדים ואפילו בחרנו טבעת אירוסין יחד (שהייתה ממוקמת לה
בשלווה ובנחת במקום הראוי לה ביותר - על קמיצתי הימנית) אולי
המקום להתפתחות והתקדמות הצטמצם.
נכון שבמחשבה שנייה לא היינו צריכים להתקדם מהר כ"כ, היינו
צריכים לתת לזמן לעשות את שלו, לצאת יחד לטיול בכוונה ליהנות
כמה שיותר מהנופים החדשים ובעיקר אחד מהשניה.

אך משהו קרה ומרוב שאהבתנו חזקה (כן, עדיין. לפחות אצלי)
החלטנו לעשות צעד די גדול שהתנגש עם גילנו והימצאותנו במסע
החיים.
אינני רוצה לבטל את ההחלטה הזו לחלוטין, אך אני חושבת שלא
החלטנו אותה בזמן הנכון לה. מרוב שציפינו לזה שכחנו לחיות את
הרגע וליהנות ממנו כמו שהוא.
יכול להיות שזה גם מה שהוביל לוויכוחים המרובים שהיו לנו בזמן
האחרון. פרופורציית מערכת היחסים שלנו התערערה, הקשר התחיל
בהסתערות חזקה ובהתאהבות יוצאת דופן ובהמשכו החל לדעוך אולי
מפאת הזמן שבילינו יחד ואולי מחוסר תשומת הלב לעולמות השונים
שלנו אלו הם עולמותינו האישיים.

ישנו עוד הסבר ואני מתנצלת אם הוא יישמע אגואיסטי וחסר
התחשבות, אך איני יכולה להתחייב לאהבתי הראשונה כבר בשלב זה של
חיי. אני מודה - אני מורכבת ומסובכת. אני אוהבת גיוונים
ומשתעממת די מהר (הפתיעה אותי העובדה שאיתך כמעט ולא היה לי
משעמם!) הסקרנות תמיד נמצאת בנו, אל תאשים אותי, גם בך היא
נמצאת.

אם מערכת היחסים שלנו הייתה נשארת יציבה לאורך השנתיים
הקרובות, בשמחה הייתי נענית לחיזוריך ולהצעת הנישואין שאני כה
מייחלת לה.
אני לא אשקר אם אגיד שאני אוהבת אותך יותר מכל דבר בעולם, שאתה
חשוב לי ויקר לי יותר מכל אחד, שהתאהבתי בך בעצמה חזקה ביותר
וגיליתי עולם שאני רוצה לקחת בו חלק. הרי לא בכדי אנחנו "נשמות
תאומות".

הטיול אתך בארץ מולדתך לימד אותי המון בכלל ועליך בפרט. להקשיב
לשפה הזו שאני כה אוהבת, לראות אותך עם משפחתך והפעם בתפקיד
האח הגדול, להימצא בזיכרונות שלך ולשמוע את הסיפורים על ילדותך
ועברך, הקסימו אותי כמו תמיד כשאתה מספר משהו.

אני באמת רוצה להמשיך ולחוות אתך דברים חדשים, הורס אותי לגמרי
(שלא לדבר על מתסכל) שכן טוב לנו יחד, כן כיף לנו ושאנחנו כן
אוהבים בחזקה ובכל זאת, לא מסתדרים כבני זוג לאורך זמן.
למה?

עברה בראשי מחשבה שאולי בגלל העובדה ש"הקפצנו" את מערכת היחסים
לשלב אחר ומתקדם הרבה יותר פספסנו בעצם את התקופה הזו. את
התקופה הצעירה יותר עם המחשבות התמימות והראשוניות.
אולי אם תינתן לנו האפשרות לתקן זאת וכאילו להתחיל את הקשר
מחדש מבלי לצפות מראש לאן הוא יוביל (ברור שיש לנו תקווה שזה
יוביל לאחדות ושיתוף עד המוות, אך אפשר להניח את הדברים בתא
אחר במוח שהשימוש בו פחות) מערכת היחסים תיהפך לתמימה קצת
יותר. איננו חייבים לקדם את הקשר כל הזמן, ישנן תקופות שהוא
עומד במקום אך את התקופות הללו רצוי שנעביר בשקט ובתמיכה
הדדית.

דבר נוסף שחשבתי עליו ושאינו קשור לפסקה שלמעלה, הוא שאין
לנסות בכח לתקן את הדברים. אם ננסה לתקן ולא נצליח נוכל לאבד
זה את זו. אם ברצוננו אכן לנסות לתקן את הדברים, אנחנו צריכים
להתרכז קודם בעולם הפרטי שלנו ולנסות לתקן גם אותו, בנוסף
עלינו לדבר זה עם זו על הדברים שמטרידים אותנו ומפריעים לנו
באישיות ואולי אף לעשות רשימה של הדברים הללו, בעיקר של הקטנים
שבהם. אך בזאת אנו מתחייבים לנסות ולתקן אותם ולו חלק מהם!

באומרי שעלינו לדבר על הדברים המטרידים אותנו, אין הכוונה
לתמיד וכמובן אין הכוונה לאיסור לדבר על דברים שמשמחים אותנו
וגורמים לנו לצחוק.
כמו כן, אין אנו חייבים להיפרד ממש, יכולים אנו רק לקחת הפסקה
זה מזו, לנוח קצת לחוד ולנסות לתפור את הקשר שנפרם.
החשוב מכל הוא שנהיה שלמים עם עצמנו, ומרשה אני לעצמי להיות
כנה ואמיתית כשאגיד שבלעדיך חיי אינם חיים.

אני אוהבת אותך ולעולם אוהב, למדתי ממך המון על החיים בכלל ועל
עצמי בפרט. תודה על כל רגע שהיית בחיי - ועל הרגעים שתמשיך
להיות בהם.

שלך לעולמים,

החיפושית שלך.