סילבי היא אישה בשנות השלושים לחייה. כבר כמה שנים היא עובדת
במכירות טלפוניות בחברה גדולה..
היא גרה לבד בשכונה בצפון העיר. כך לפחות נראה לאדם מבחוץ -
אבל סילבי לא מרגישה לבד , היא גרה עם הבובות שלה.
בובותיה של סילבי הן ממולאות, בעלות פרווה,  בדמות חיות
שונות.
היא משקיעה את כל זמנה בבובות. לא תמיד היא משאירה אותן כפי
שקנתה אותן. הנה למשל את הברווז שלה, גנימד, היא חיתלה במחוך
פח, סגרה בנעליים  את רגליו ואף כיסתה את עיניו במסכה מתכתית.
היא גם הוסיפה לו איבר מין גברי מחומר פלסטי.
את פנלופה הדובה הלבנה, ליפפה ברשת ברישול, ועל עיניה קשרה
מסכת עץ שהתאימה לעיניה וצבעה בשחור.
היא אוהבת לרקום סיפורים סביב הבובות , בהם הן והיא חברות
בכנופיות ילדים חתרניות בבית יתומים, היא המנהיגה והן מצייתות
לה כשהיא מצילה אותן, בארגון בריחה משם.
בסיפור אחר הן מגלות חומר נפץ מסוכן במגרש נטוש ולוכדות את
המרגל שהטמין אותו שם. בכלל, הן תמיד מחפשות מרגלים ופושעים.
כשהיא מספרת את הסיפורים האלה, לפעמים היא לוקחת אותן
בזרועותיה, לפעמים היא רק שוכבת לה במיטתה  ודמויותיהן מארחות
לה חברה  בחלומותיה בהקיץ.
פעמים רבות הן גם מופיעות בחלומות הלילה. במשך כל היום למחרת
היא עוקבת אחר הבובה שכיכבה בלילה, ומתייחסת אליה באופן מיוחד.
כי היא יודעת שחלומות אינן באים סתם כך.
היא נאלצת לפעמים להשקיט מריבות המתעוררות ביניהן. כשיש הרבה
ילדים, לא הכל מתנהל במנוחה.
מרילין מנסה לחטוף את הארטיק של חמדת, וכשסילבי מונעת בעדה,
היא רוטנת  על כך שהיא עצמה לא קיבלה.  אווה נוהגת לפתוח
ביבבות מפונקות ולהתלונן על כך שאותה היא כמעט לא מזכירה
בסיפוריה.
סילבי מסבירה  להן שוב ושוב שאין בובה שהיא אוהבת יותר
מהאחרות. אם הן לא מקבלות אותו דבר, זה  משום שכל אחת צריכה
דברים שונים, והיא ,אימן, יודעת בדיוק מה הן צריכות. לעתים הן
לא מקבלות את זה, והיא נאלצת להיות סבלנית כשאחת מהן ממשיכה
ביללות שמפריעות את השלווה בביתן. אם לאחר אזהרות, הבובה אינה
שבה לעשתונותיה , היא מקבלת עונש.
היא לא אוהבת להעניש אותן אבל לפעמים אין ברירה. העונש הוא
הרחקה מהשולחן, שם  שאר הבובות יושבות סביב סילבי בארוחת
הצהרים. בדרך כלל הבובה הנענשת נרגעת לאחר זמן קצר ומבקשת
סליחה מסילבי, שסולחת מייד ומחייכת אליה, כך שהעניינים חוזרים
למסלולם.

למעשה סילבי משקרת לבובות : הברווז גנימד והדובה פנלופה הן אלה
שאהובות עליה  קצת יותר ואיתן יש לה משחקים מיוחדים. היא נסגרת
איתם בחדר השינה וסוגרת את הוילון. לבקשתה הם מתחילים להתגפף
ביניהם. הבגדים שעשתה להם מאפשרים להם לא להתפשט.
היא מוליכה אותם למגע לוהט יותר כשהיא דוחפת את איבר הפלסטיק
של גנימד לתוך פיה של פנלופה, היא עוזרת לו להחדיר את הזין שלו
לתוך החור שעשתה בפנלופה.
אחרי שהיא מחממת אותם כך הם ממשיכים לבד כמעט, כשהיא רק מלטפת
אותם מעט.
היא עצמה נשארת בלבוש מלא ואינה משתתפת ממש במשחק שלהן כיוון
שהיא חוששת מכך שיראו אותה בעירומה. ילדים לא צריכים לראות את
אמם עירומה ,היא אומרת לעצמה.
לאחר שהן מסיימות היא מוציאה אותן אל המרפסת לנוח, והיא עצמה,
מתענגת כשהיא שואבת לעצמה את זיכרון ההתבוננות בהן, ומלהיבה את
עצמה.
שאר הבובות אינן יודעות מה קורה בחדר הסגור. היא בוטחת
בתמימותן. היא יודעת שגנימד ופנלופה לא יספרו כדי לא לעורר
קינאה בשאר הבובות.
אבל המסתורי מחלחל והיא יודעת שסקרנותן של הבובות מתעוררת, והן
מרגישות אולי מקופחות בכך שאינן זוכות אתה לפרטיות בחדר. משום
מה הן מעולם לא מתלוננות על כך. היא אינה יודעת מדוע. אולי
הבינו כי על היחסים האלה אין להן אפשרות לערער.
היא מרוצה.

סילבי אינה מתחברת עם האנשים בעבודתה. הם עושים מה שבא להם ללא
שום התחשבות . הם דוקרים. הבובות שלה הן פרוותיות ורכות, נעים
להתחכך בהן. (ואפילו כשהן רבות הן אינן מצליחות להרגיז אותה
כפי שהנשים במקום עבודתה מצליחות.
פעם מישהי -  חנה קראו לה? - ניסתה לדבר איתה, או פשוט לחטט.
בטח לחטט. הם לא מבינים אותה - האנשים וזה מאוד מטריד אותם.
הכל הם הרי חייבים לדעת. אבל סילבי לא תגלה.
היא בזה לחיים האפורים שלהם ולא רוצה שום קשר עם השעמום שלהם,
הריכולים חסרי המשמעות, לשמוע טרוניות על בני זוג או על חופשה
משפחתית מדכדכת. טוב לה עם הבובות שלה, זה כל מה שהיא צריכה.
ואסור, אסור שמישהו ידע, אין לתת לאף אחד דריסת רגל בחיים שלה.

סילבי יודעת שהן יחשבו אותה למטורפת, כל הנשים האלה. חיה עם
בובות ומתייחסת אליהן כאל ילדיה. הן לא יכולות להבין את הרגשות
העמוקים שהבובות מעוררות בה. את התחושה שהן מבינות אותה ,אמנם
לא הכל כי הן עוד קטנות , אבל כשיגדלו יבינו יותר, וכבר עכשיו
זה די מספק אותה.
היא מסתכלת בהן -  במדלן הסנופית המגונדרת, בחמדת הדובה החומה
והשקטה, בטינה, גנימד ופנלופה הבכורות כמובן, והיא יודעת
בהיגיון  שאין בהן חיים, כפי שאין חיים בכרית או בספה שלה, אבל
ההרגשה שונה, היא אינה יכולה לשכנע את עצמה בכך באמת, ולכן היא
מוצאת את עצמה שוב ושוב מדברת איתן מושיבה אותן מולה, מספרת
להן סיפורים כמו כשהיתה ילדה, ומבלה את כל זמנה בחברתן.
היו שנים שהיא ניסתה לדבר עם אנשים, אבל נטשה את הנסיון הזה
כשגילתה שהם לא מפגינים את אותה הרכות שיש בבובות שלה, הרגישות
שלהן. הם עלולים היו ללעוג לה פתאום כשלא הכירה את הסרט החדש
המדובר, או להבטיח שיזמינו אותה לפיקניק ולשכוח ממנה. כמובן
שסילבי לא נהיתה אומללה מדי, בובותיה ניחמו אותה. הן אמרו לה
שהיא אמא שלהן והן אוהבות אותה.
זה כל מה שהיא היתה צריכה לשמוע.
הן לא מדברות הרבה  וגם לא בקול רם, אבל היא תמיד קולטת אותן,
מקשיבה לקולותיהן והם ערבים לה.
הצלצולים בעבודה של סילבי, משפטי הפתיחה החוזרים בכל שיחה,
קולות הנשים ההמוניות מסביב, מעצבנים את אוזניה.
היא מגיעה מהעבודה עייפה תמיד, אך מראה יקירותיה היושבות בסלון
ומחכות לשובה ממלא אותה בכוחות חדשים.
כשאמה נפטרה לפני מספר שנים, לא נותרו עוד משגיחים עליה. אז
הרשתה סילבי לעצמה לסגת לעולמה לגמרי, לנתק את הקשרים עם
הידידות המעטות שהיו לה, עמן התיידדה רק כדי לתת קצת נחת
ושלווה לאמה.  
היא ממשיכה בעבודה של מספר שעות ביום, מתוך האילוץ להוסיף
להקצבה החודשית שהיא מקבלת  מהוריה גם לאחר מותם. הם היו
יכולים לתת לה סכום גדול יותר, אבל  חשוב היה להם שתמשיך
לעבוד, ואפילו מעט שעות.
להוריה (שילדו אותה בגיל די מבוגר) היה מאוד לא קל אתה. הם ראו
שהילדה שלהם לא מתנהגת בצורה רגילה, נעלמת לשעות, מתחבאת בכל
מיני ארונות עם בובותיה, לא מתייחסת לילדים האחרים בגן, ואדישה
גם כלפי הוריה.
בכיתה א' שמה לב המורה חדווה שסילבי מצליחה לקרוא ולכתוב יפה,
ואינה מתקשה גם בחשבון, "אך אינה יוצרת אינטראקציה בריאה עם
הילדים בכיתתה" כפי שציינה בפני הוריה באסיפת ההורים הראשונה.
הוריה, אמנם דאגו אך כעסו על המורה שהם לא מכירים שמתערבת
בענייניהם. "הילדה בסדר גמור" ענתה אמה בקול נוקשה. "היא יודעת
לקרוא הכי טוב בכיתה, וגם חשבון יוצא מן הכלל, צריך לעזוב אותה
במנוחה". אבא יעקב שתק. בענייני חינוך ההחלטות היו של אישתו,
והוא סמך עליה בעיניים עצומות, מה גם שעיניו,  בין כך ובין כך
,היו עצומות רוב הזמן.
היו עוד מורים שהיו מוטרדים מאופייה הלא חברותי של סילבי אבל
הלנקה,האם, הצליחה להשתיק את כולם ולחזור לענייניהם. היא, כמו
סילבי, לא אהבה שאנשים מחטטים.
היא הבטיחה לכל המורים והיועצים שסילבי עוד תמצא חברים, ופעלה
במרץ לשם כך.
כמעט כל יום היתה באה אל סילבי לאחר ביה"ס ילדה שאותה פיתתה
האם לבוא לשחק עם סילבי ובובותיה. המבחר הענק של בובות,
והקינוחים הטעימים שהכינה, הצליחו לעניין כל ילדה למשך אחר
צהרים אחד אך חוסר התייחסותה של סילבי, שאם לומר את האמת יכולה
היתה להתפרש כעוינות, הרתיעה אותן מלשוב.
בסופו של דבר לא נשאר יותר את מי להזמין.
בלילה, בחדר המיטות של הוריה, בו היא מתייחדת עם גנימד ופנלופה
- נשאלו השאלות - מה עוד אפשר לעשות עם הילדה, למה היא מתנהגת
ככה, במה טעינו?
הרבה ניסיון לא היה להוריה וגם לא הרבה כח. הם היו מעל גיל
ארבעים כשנולדה סילבי לאחר שנים רבות של מאמץ  ללא הצלחה. הם
שמחו בה אך היו גם עייפים ומיואשים מעשרים שנה של ציפייה וכבר
התרגלו לחיות לבד.
למעשה , כשנולדה כבר לא הכינו את עצמם לאפשרות. אי אפשר לומר
שסילבי היתה תאונה, הם רצו בה מאוד, אך לא בדיוק מתי שהופיעה.
היה מוטב אילו היתה מקדימה בכמה שנים. אז היה יותר מתאים.
הילדה  המשיכה בהתבדלותה באין מפריע. היועצות החינוכיות כבר
התרגלו, אמה התייאשה מלמצוא חברות לבתה ואפילו הסכימה לשלוח
אותה לחוג יצירת בובות תאטרון.
סילבי מאוד אהבה את החוג, עסקה שעות ביצירת בובות קטנות
וגדולות, מלהיבה את המדריכה בעצמאותה. אך כשהחלו הילדים להכין
הצגות , הם רצו להשתמש ביצירותיה והיא לא הסכימה. לכן עזבה את
החוג.
כשהיתה בת ארבע עשרה שמה סילבי לב שהבנים  נועצים בה מבטים
משונים. גם בה עצמה חלו כמה דברים מוזרים. בחוסר שמחה אך
בצייתנות החלה ללבוש חזייה לאחר שזו הופיעה בחדרה יום אחד. כמו
כן מצאה תחבושות היגייניות בחדרה בלי שאף סיפרה לאמה על הדימום
הראשון. הכל קרה בשתיקה שהתאימה לשני הצדדים.  אך מול המבטים
הללו שהיו די  מביכים עבורה לא הופיע שום חפץ לעזר.
יום אחד החמיר המצב. אחד הנערים לא שעה עוד לגדר הלא נראית
שהציבה בינה לבינם ונגש אליה. "מה העניינים?" שאל שאלה בנימה
שאינה מחכה לתשובה. היא מצאה עצמה מהנהנת במבוכה בראשה. "רוצה
ללכת לסרט?" הציע לנערה האומללה שלא הצליחה להבין למה הוא מציע
לה לצאת עמו - זר גמור - לסרט. היא ניסתה לתאר לעצמה מה יהיה
אם תענה לבקשה אך בחרה לא להסתכן. "אני לא יכולה" מצאה לנוכח
האיום את קולה "אני צריכה לעזור לאימא" שיקרה ללא בושה.
לרווחתה  גילתה שהתשובה מותירה אותו הלום פה. הוא התרחק ויותר
לא הציע לה הצעות מעין אלה.
מדי פעם  במהלך חייה היו גברים פונים אליה בהצעות כאלה. אך היא
מעולם לא העזה להענות להם. היא לא חשה עצמה שייכת לאותו עולם
של זוגות, יציאות, משחקי חיזור ו... מין.
כך הגיעה לשנות השלושים בתולה, זה לא הפריע לה כמעט. הוריה לא
קיוו כנראה שתשתנה, הם רצו אותה כיצור לא מתפתח. בכל זאת,
באיזה מקום במוחה הילדותי חשבה שזה אולי חסר.
כשהדליקה את מכשיר הטלויזיה בלילה אחד בשעה די מאוחרת הזדמן לה
לראות מאותם סרטים ארוטיים קלים, פנטזיות רכות של מיניות,
שהדליקו תחושה מוזרה בחלציה והביאו אותה להוסיף את אותם
אביזרים מעניינים לבובותיה.
מעולם לא העזה לצאת מעבר לכך, להענות להצעות השידוך  של
עמיתותיה לעבודה שראו בה בחורה נאה ומבוזבזת, תמהונית שכדאי
להושיע בעזרת חינוך.
הן לא הבינו שסילבי מעדיפה לחנך ולא להתחנך, שעולמה אינו בודד
גם אין בו חברת בני אדם, וכילדים היא מגדלת בובות, טוב לה כך.
אך הבובות של סילבי כמו ילדים החלו להתבגר. הן כבר לא רואות את
סילבי בהערצה כמו פעם. הן פחות מבקשות את קרבתה ממה שנהגו, הן
נוטות להתלונן על שיבוצן בסיפור זה או אחר.
כאשר היא מענישה אותן, דבר שהיא נאלצת לעשות תכופות, הן לא
עוזבות לפקודתה את השולחן, אלא היא נאלצת להיאבק איתן ולהרחיק
אותן בכוח. הן אפילו נושכות אותה לפעמים.
היא מגלה שהחיים בבית כבר לא נעימים כשהיו.
היא נעשתה עצובה במיוחד כשבטינה סירבה לשבת עליה ולשמוע סיפור
על המרגל המסוכן קובו. סילבי לא ידעה מה לומר.
הרי אין טעם להכריח אותה לשמוע - הסיפור צריך להיות זכות ולא
חובה. בטינה הייתה אמורה להיות דמות חשובה בסיפור. לשמחתה
סולמית הקטנה בראותה כמה נפגעה אימה, הזדרזה להתרפק עליה.
בכל זאת, כששכבה סילבי באותו לילה במיטתה, התקשתה להירדם. איך
קרה שהישיבה בחיקה שהייתה זכות שנהגו להיאבק עליה, נדחתה כעת
בצורה כזו.
סילבי שמה לב שהן מאוחדות יותר, הן כמעט לא נאבקות ביניהן.
והמאבקים הם בפירוש נגדה. הן מבטאות את מחאותיהן ברבים והיא
נוטה להרגיש בודדה.
גנימד ופנלופה נוהגים לשתוק בויכוחים אלה. הם אינם מגינים עליה
אמנם, אך גם לא מבטאים תלונות.
אני זקוקה לגנימד ופנלופה - אומרת סילבי לעצמה - מחר אבלה אתם.

לסילבי ציפתה הפתעה לא נעימה.
לאחר ארוחת הצהרים בה ישבו כל הבובות  לידה, בזעף ובפרצופים
חמוצים,  הדליקה את מכשיר הטלוויזיה, ורמזה לגנימד ופנלופה
לבוא עמה.  הם הסתכלו עליה אך לא זזו. כשקראה להן, צעקו הבובות
האחרות שהיא מפריעה לצפות בתוכנית. אז לקחה סילבי בכוח את הזוג
ונכנסה עמו לחדר.
הם לא הפעילו התנגדות אך לא   עשו דבר גם לאחר שנסגר הוילון -
הסימן המוכר. סילבי מתבוננת בהם, מצפה, אך הם לא זזים.  היא לא
רוצה  להפעיל אותם בלי שיתחילו לבדם. אך נראה שאין ברירה.
כשהיא נוטלת את גנימד הברווז בידיה היא רואה שמסכת הפח שלו
החלידה מדמעות הזולגות מעיניו. הטיפות גרמו גם להחלדת המחוך
שלו.
"מה קרה גנימד שלי? " היא שואלת ברוך.
"אני לא יכול יותר... אני לא..." עונה הברווז חנוק מדמעות.
"מה לא? מה" היא מבקשת מיואשת לאתר את המקור לבכי המפתיע הזה.
גם פנלופה נאנחת ומנסה להרחיק את הרשת הצמודה מגופה.
סילבי מבחינה כעת  שבגדי הבובות לוחצים וודאי אינם נוחים להם.
לא הבחנתי שגדלו - היא מציינת לעצמה בצער.
- למה לא אמרתן לי שלא נוח לכן, הייתי מטפלת בזה מייד - סילבי
לוחשת.
"באמת היית מפסיקה?" שואלת פנלופה. "מפסיקה מה? אני לא
מבינה."
"את מאלצת אותנו לעשות את הדברים האלה בינינו ואנחנו לא רוצים
את זה" מתפרץ הברווז "תמצאי לך אהוב בגודל שלך ותפסיקי לשחק
בנו!"
סילבי יושבת המומה. מעולם לא שיערה שהבובות שלה, הזוג האהוב
עליה עלול לחוש כך. היא חשבה שהם נהנים ממעשיהם אתה בחדר
הסגור, שהם שומרים את הסוד מהבובות האחרות מתוך שותפות שלהם
במשחק.
ומה הם מבקשים שתעשה עכשיו. מבולבלת עונה להם סילבי שהן אינם
יכולים לומר לה את זה, אין להן רצון משלהם. עיניהם מבעד לחורים
במסכות בוהות בה מבטן אטום.
מול בובותיה השותקות סילבי קולטת דבר מה. היא חוזרת לעצמה על
המשפט שאמרה - אתם לא יכולים לומר את זה  -מובן שלא - היא
חושבת לעצמה, הן בובות לא אנשים.
"אך אם" היא תוהה, "הן אינן יכולות לבטא את רצונן, מי התמרד
כאן?"
קול בובתי בתוכה לוחש: "נכון, זו את שאומרת את זה."
מיום זה ואילך בובותיה של סילבי כולן שותקות. היא אינה מבינה
אותן עוד. בשקט של הבית שהתייתם מילדיו, היא נוטלת עוד את
גנימד, מנסה לנשקו ללטפו. אך הוא אינו עונה לה עוד.