זה קרה לא מזמן. ממש במקום לא רחוק מכאן-בשולי הדרך, ישנה פניה
לכיוון כביש עפר המוביל לתוך יער סבוך, זהו ביתי.
אני כבר 20 שנה גר פה. אני עץ תפוזים, וכל היער הזה נטוע עצי
אורן. אני יחיד ומיוחד.
אני לא מחפש להיות מיוחד, להיפך, אני רק רוצה להיות הרגיל, אחד
שלא בולט, אותו אחד שעומד בפינה וכולם יודעים שהוא שם, אך לא
בבמה המרכזית. אבל הטבע עשה את שלו.
יום אחד לפני 10 שנים הסתובב לו ביער חקלאי והופתע לגלות עץ
תפוזים כמוני, באמצע חורשה של עצי אורן. אותו חקלאי התלהב מאוד
ובמלוא המרץ החל לקטוף את פירותי.
יום אחרי יום הוא בא עם סל, קטף 20 תפוזים בדיוק, והלך לדרכו.
אני ממש שמחתי מהיחס המיוחד שאותו חקלאי נתן לי, הרגשתי חשיבות
מסוימת חרף הכאבים שהיו בהתחלה מהורדת הפירות.
אתם יודעים איך זה בטבע, צריך להקריב טיפה כדי לקבל אהבה.
ואכן, אותו חקלאי נתן לי חום ואהבה. הוא השקה אותי, דאג לי
וזיבל אותי כמו שצריך.
גם כשתמה לה עונת התפוזים הוא המשיך לבוא ולדאוג לכל צרכיי -
ואני כמובן החזרתי לו כפליים - עם כמות גדולה יותר של פירות
בעונה שלאחר מכן.

בחורף השני החקלאי כנראה הבין שכדאי לו להמשיך ולהשקיע בתפוזים
והחליט לשתול לידי עוד מספר עצי תפוזים.
בהתחלה שתל עץ אחד, הוא נטמע באדמה אבל לבסוף קרס. לאחר מכן
שתל עוד אחד, וגם לו קרה את אותו הדבר.
אני נורא רציתי עצים נוספים לידי כי ככה יכלתי לחזור להיות עץ
רגיל, פשוט כזה, שלא במרכז הבמה-לבד, לכן שמחתי לראות שהחקלאי
לא הפסיק את ניסיונותיו לשתול עוד עץ תפוזים ביער המלא בעצי
אורן.
ולבסוף הוא הצליח.
גדלו וצמחו להם 3 עצי תפוזים יפיפים שתפסו חלקה נכבדה בתוך
האזור, ובהמשך גדל עוד מספר לא מועט של עצי תפוזים יותר
קטנים.
דבר זה מאוד שימח אותי. סוף כל סוף לא הרגשתי לבד. סמכתי על
אותם עצים בעיניים עצומות שיעזרו לי בכל שאצטרך, וגם הם סמכו
עלי.
תמיד היתה קנאה קטנה כלפיי כי אני הוא הראשון. לא אהבתי את זה,
גם לא שנאתי את זה - ככה זה היה.

וככה החיים המשיכו, חורף אחרי חורף, ואותו חקלאי גידל אותנו
ממש כמו בניו העצים.
לאט לאט הקנאה גברה והתככים בין העצים הגיעו. אני ממש לא רציתי
להגיע למצב כזה, אבל שוב, כדרך הטבע, שום דבר לא מושלם.
התחרות על אותו חקלאי בינינו שברה שיאים. לא ידעתי איך לעצור
את זה וגם לא הייתי מוכן לוותר, אני עץ עם עקרונות, יש לי
שורשים חזקים.

ואז, ביום אחד שהתחיל כמו עוד יום של החורף, החקלאי לא הגיע.
אני ושאר ההעצים הגדולים והקטנים לא הבנו למה. מסתבר שלטבע היה
תוכניות משלו כיצד לפתור את המריבות באותה חורשת אורנים שהיתה
בעבר שקטה ורגועה.
סערה חזקה, אפילו יש אומרים טורנדו, נכנסה אל היער ופגעה אך
ורק בעצי התפוזים, לא השאירה זכר מאותה שדרת עצי תפוזים שהוקמה
באמצע האורנים.

רק אני שרדתי, וגם זה בקושי. ענפיי לא יחזרו להיות מה שהיו.
נשארתי רק הגזע בלבד, ויחד איתי שרד עץ תפוזים קטן ונחמד שלא
משך תשומת לב - כמו שתמיד רציתי להיות.
נורא שמחתי שהוא נשאר עימי. היה טיפה עצוב לי על 3 העצים
שנמחקו מעל פני האדמה, אבל גם שמחתי בו זמנית, תחושה מוזרה
שקשה לתאר אותה במילים.
היה גם עץ אורן שבעזרת איתני הטבע גדל צמוד אלי. גם הוא, למרות
שהוא אורן, עזר לי ותמך בי אחרי אותה סערה שהשאירה אותי קירח.

לפחות עכשיו אין תככים. רק אני - גזע ללא ענפים, אותו עץ תפוז
קטן ונחמד, ועץ אורן מפואר - זאת הסביבה הטובה ביותר בשבילי.