דווקא כשאת טורחת ומחפשת לך בבית
כל גרגר אבק  מוחמץ
אני מוצא לי את הזמן להתנגן לי בגינה,
משקה את העצים
ובכזה כאילו משקיע מאמץ,
עזבי הכל, אני אומר, עכשיו אביב,
לא עת לנקיונות.
בין כה וכה  ענן
של אובך
ילכלך  עלינו
כמו תמיד בחילופי עונות.
עזבי הכל , צאי וראי
איך בעולם החרקים
ממעוף תפרחת  של דבורים
מזדמזמות  
מבקיע לו  הפרי

אם יש לך פרוטה אחרונה בכיס להשקעה פיננסית אל תקנה בה עצה,
נוצצת ככל שתהייה, מאף אחד אחר, אלא רק מעצמך, ממה שיגידו לך
הלב, המוח, והתחושות שבך.
את הוראת הקבע הזאת אני מהגג לעצמי תוך כדי שאני, משוטט לי
בלילה, בלילה ברחובות השוממים מאדם של פרדס חנה לכיוון הכספומט
שברחוב הדקלים. תוך כדי שאני שקוע בהיגוג נעצרת מצדו השני של
הרחוב מכונית פורשה אדומה מהסרטים, פותחת את החלון החשמלי שלה,
ומישהי עם מבטא זר קוראת מתוכה: יוהן, וחוזרת ואומרת: יוהן.
אני, שעד כמה שאני מכיר את עצמי, בחיים לא קראו לי יוהן. מפנה
את מבטי, מסתכל סביב ורואה שאין בסביבות אף אחד אחר שעונה לשם
יוהן, או יוהנס, ואפילו יוהנסון. ולמעשה  ככל שאני מוסיף
ומסתכל, אין שם אף אחד אחר שעונה לכל שם שהוא, אפילו לא יעקב.
כל אחד יכול לטעות באפלוליות הזאת של פרדס חנה כרכור אני מסביר
לעצמי ועם ההסבר הזה אני בא אל הפורשה רוכן אל החלון הפתוח
להעביר משם את פשר הטעות בזיהוי.
בתוך המכונית יושבת ליד ההגה אשה בלונדינית עם מראה בשל של
הזיה שלקוחה ממאגר חלומותיו של במאי סרטי קולנוע מהז'אנר של
סרטי הפשע האפל. אם אתם יודעים למה אני מתכוון.
במושב שלצדה יושב בריון צעיר בלונדיני גם הוא, בוגר מכוני כושר
פלוס כמה קורסים של אומנויות לחימה, פלוס צלקת ארוכה וישנה
לאורך זרועו השרירית, מה שממשיך ואף מחזק את התחושה של אותו
הסרט האפל.
אבל עוד לפני שאני מתעשת לפתוח את הפה במשפט שיסביר את הטעות
בזיהוי, פותחת הבלונדינית  את הדלת שמאחור ואומרת לי: בקולה
החם: שלום יוהן זאת אני פיה, זוכר, וכבר שנים שאנחנו, הרצוג
ואני מחפשים אותך בכל ארץ הקודש. חשבנו: ירושליים, נצרת, צפת,
טבריה. אפילו בבני ברק, ובמצפים בגליל, שואלים עליך, בכנסיות
ובבתי כנסת, בישיבות ובקמפוסים. בחצרות רבנים ובבתי אומנים,
איפה לא? ופתאום דווקא בפרדס חנה אני מוצאת אותך.
בוא עלה ונקיים סוף סוף את שהבטחנו זה לזו אז כשהתארסנו
בשטוקולם הרחוקה לפני שנים, להתאחד בכנסיית הישועה בירושליים,
והלילה זה הלילה בוא ונעלה לירושלים.
אז נכון לעכשיו אני משוכנע שאני לא יוהן, ושאני לא שוודי, אלא
יהודי כשר ונשוי כחוק ואפילו אב לארבעה ילדים. מצד שני, בכל
זאת בלונדינית שקוראים לה פיה ושומר הראש שלה הרצוג מאיים
ושרירי וחמוש. מצד אחד אני התרגלתי לבית, מצד שני יש הבטחה
עומדת אפילו שהיא של מישהו נוצרי משוודייה.
מצד שלישי יש לי את כל הדרך והזמן מפרדס חנה לירושלים לברר את

פשר הטעות, ואולי גם למצוא ספור טוב לכל החיים לספר אותו לאשה
ולנכדים.
עליתי לפורשה.
פזמון חוזר אשר עם מקהלה כמו יוונית:

איפה אפשר לחטוף פה משהו לאכול?
שובר פתאום הרצוג את השתיקה הממושכת שלו, ועוד בעברית.
פרדס חנה נסגרת בתשע בלילה ,אני אומר, אבל אם אנחנו נוסעים
לכנסיית הישועה בירושלים דרך כביש מספר שש, אפשר לעצור לא רחוק
בצומת שמונים, או אולי אפילו לקפוץ אלי לקיבוץ לכוס קפה ועוגת
הבית.
אני מנסח תשובה מתוחכמת שתוכיח להם כבר בשלב הראשון של ההכרות
המחודשת שהם טועים בי ואני לא היוהן האמור.
לא יודע אם הם תפסו את התחכום. אבל פיה שואלת אותי איך מגיעים
לקיבוץ.
תפני כאן בכיכר שמאלה, ובפניה הראשונה ימינה, אני אומר לפיה
שעל הפורשה האדומה. והנה אנחנו מתגלגלים על הכביש הרעוע
קילומטר וחצי עד לשערי הקיבוץ,
משולש פרדס חנה כרכור משמרות, דונמים של פרדסים וריחות נשכחים
מחכים לגזרת הנדל"ן שתבוא לבנות על מה שפעם היה תפוז שמוטי או
אשכולית עסיסית. שכונות יוקרה לזוגות צעירים ואמביציוניים
"נווה בוסתנים" או משהו בסגנון. כבר לקראת חצות, השומר המנומנם
מזהה אותי ופותח בשלט את השער החשמלי  בכניסה לקיבוץ, לא לפני
שהוא נועץ מבט מהוהר משהו בפיה או בפורשה האדומה.
"האלה מרוסייה משיגות תמיד את מה שהן רוצות", אני מנחש את
הטעות שמתרוצצת אצלו בראש.
אבל כאן מסתבר לי שאני טועה,
את לא היית פעם מתנדבת אצלנו בקיבוץ? שואל שומר הלילה את פיה.
אני? בחיים לא התנדבתי, מכחישה אותו פיה. וממשיכה אלי בגלישה
אל מגרש החנייה שבקבוץ.
ואיפה הקפה? אצלך בבית, בחדר האוכל, או בפאב?
אצלי בבית - אני מכיר את סוג המבט הזה שתשלח בי אשתי.
החדר אוכל - נסגר בהפרטה  לפני שנים.
נשאר הפאב, אבל איך אפשר יהיה לצאת שם מסבך הטעויות עם הרעש
שמסביב.
ואולי אחרי הכל  צודק שומר הלילה, כי מאיפה הפיה הזאת יודעת,
על חדר האוכל או על הפאב שבקיבוץ.
נכנסנו בפאב.