איש לא יראה אותך מבעד לפתחים העירומים,
שוכב בחדר החם.
נשימותיך שבורות זרות ומתרחקות ממך לעולם.
איש מלבדך לא יבחין בזמן נשוא הפנים המנצח על הגסיסה,
ושותק.
החדר חם,
אתה זיעה שנספגת בסדין שקצותיו לא מתוחים.
עיניך פקוחות עמומות ומלאות עד שפתן, הרגע קרוב ומוצק -
אין בו פחד או תקווה, הרגע בו יעצמו עיניך כמו מלכודות,
ותשמע לבדך את התו הדומם של העצב האינסופי.
הוא ינגן צורם ואטי, אקורד פתוח ביד חלשה,
אנחת תהומות עמומה.
הנה קמטי פניה של אימי, הנה קומת אבי השחוחה,
הנה הזמן הזולג העולב בהם,
מאפיר ומשכיח זכר התחלות ופרא נעורים,
נותן בי את התו הדומם.
הנה מלמול פתאים חדגוני דרך חלון בית הכנסת,
מקבץ בדידויות מפוזר,
מבקש בנימוס נחמה מכוונת, במקום לצעוק.
המלמול שוב נתקל בשתיקה,
התו הדומם של העצב האינסופי.
הנה אתן נשים שלא אדע, בנות בלי אב.
מבטכן החומק מזה שלי ולא מבטיח דבר,
ריח חם בחלל סגור המתגנב לפתוח לב.
את התו הדומם אשמור אז לעצמי,
פן תעלוזנה, פן תשמחנה, פן תדעו אהבה.
הנה הם רחמי עצמי על עצמי,
הנה תחושת אלמוניות קרה, פנים בלי תווים.
בושתו של העומד מול עצמו והוא עירום וחסר השראה.
איש לא יראה אותך מבעד לפתחים העירומים, שוכב בחדר החם.
איש לא יראה אותי.