היא הייתה בסדר. לא יפה מדי, לא רזה מדי או שמנה מדי, לא
תלמידה טובה מדי או גרועה מדי. פשוט בסדר.
גם הוא היה כזה, בסדר בעיניה; יותר מבסדר, מושלם כמעט. היא
אהבה משהו באי השלמות של אנשים; הם תמיד נראו לה יפים יותר או
חכמים יותר מאותם מושלמים שניתן למצוא בכל מגזין או
בטלוויזיה.
היא בכלל לא אהבה כל כך טלוויזיה. היא הייתה קוראת ספרים
ולפעמים שומעת מוזיקה כשהיא שוכבת על הגב. גם המוזיקה ששמעה
הייתה בסדר, מין מוזיקה שכולם אוהבים, לא משהו קיצוני.
כל מה שלבשה נראה עליה סביר. לא משהו מכוער מדי או יפה מדי כדי
שלא יחשוב שהיא התאמצה מדי או לא התאמצה בכלל. גם הוא חשב שהיא
בסדר, לא יותר מזה.
והיא הביאה לו בכל בוקר חיבוק; לא חזק מדי או אוהב מדי כדי שלא
תיראה כמו שהיא, מאוהבת.
היא הציעה לו להיפגש לא מאוחר מדי כדי שלא יחשוב שאין לה חיים
או משהו, אפילו שהחיים שלה לא היו מסעירים במיוחד.
באותו הלילה או הערב ניתן לומר, היא התלבשה יפה מדי, אפילו
הריחה טוב מדי, סידרה את החדר ושוב יותר מדי, והוא בא, ולחש
קרא לה לבוא אליו, מתחתיו...

ובסוף, מסתבר, הוא היה רק בסדר.