השמיים כל כך גדולים,
אני לא רואה אף לא כוכב אחד
רק מטוס הכוכב במרומים,
מתרחק מחייו לאט-לאט
והזמן כל כך ממהר...
אין צחוקה בקטיעת האוויר
ברגע שנשמע קול בוכה במטוס
תוך קריאת זיכרונות במכתבים.
ועכשיו כשמכאיב מהמכתב העמוק,
הצחוק מתגלגל בין השחקים.
ענני העצבות מכסים את כל הכוכבים,
אך את המטוס הבורח לא יוכלו להסתיר.
געגוע תוקף לב ונשפכות הדמעות,
אפילו אני אז, התחלתי לבכות
על אותם ימים שלא יכבו בשרפות...
שחינו בתוך געגוע כואב,
צחקנו בתוכו על זיכרון עייף.
שתינו החמצות בבועה שקטה
שהתפרצה באורות צלילי זיכרונה. |
