לראות נופיה... כה ישן, כמו תמונה בגוונים חומים...
הכל נורא מיושן כמו יין טוב.
הרחובות הסבוכים וחוסר התחכום כביכול, זה היופי שבה
הקסם הנושף ברוחה.
ריח הים והבריזה שגורמת לך לעוף בדמיונות לחוש חופשי.
בארצי הקטנה גדלה לה תקוותי הכי גדולה.
כשדרך החלון, רואה אני גווניה:
במדבר, כשחוות היענים באופק - בנקרות לי אהבה לאדמה יבשה.
במימיה המלוחים והמתוקים כאחד.
כשהשמש קופחת וחזקה כאש, מוציאה נמש נוסף על הכתף.
הנצנוץ על הגלים.
האוטנטיות של המקום.
ההתאמה של הדבר למקום.
הכחול כחול, לארצי הצמאה.
הירק בצפון. ההתרגשות בליבי מלראותה מנקודת תצפית.
הליטוף של הרוח שבכל עונה - בדיוק נכונה על עורפי. מלטף.
רק בארצי ינחם במקום אחר, הוא ומנוכר.
הלכלוך שבת"א.
והיופי שבלכלוך. כי הוא שלי.
כמו שלא נרתעים מגופך כך איני יכולה להרתע מארצי.
העיר העתיקה, והאנשים השוני, השוני והדמיון במקום אחד וקסום
נפגשים.
ההתרגשות בלהיות איפה שאתה באמת שייך.
לשיר לה שיר תקווה ששייך אך ורק לה - במלוא החוזקה!
עם נשק על הכתף, ומדים על עורי!
לדעת שכמה שפות שארצה ללמוד, לא ארצה לוותר על העברית ביום -
יום.
הרטט שעובר כשנוחתים בשדה התעופה ודרך העננים האחרונים נגלה לך
האי סדר, והאורות הפזורים של אהובתי, ביתי.
להרגיש אשמה ולדבר אליה בלב "אני עוד אחזור אלייך"
כשממריאים...
האנשים שחושבים כמותך.
וגם החרא שבתוכה. הבעייתיות שלה, הסיבוכים המתמשכים, אך הם
שלך.
העניין הבלתי נפסק.
היישראליות הפשוטה, הריחנית, הססגונית הפראית והיותך חלק
ממנה.
איך אוכל לוותר על כל זאת?
איך אוכל לנטוש את ליבי?
האין דרך שתוכלי את לאמץ גם אותי?