בחוץ היה כל כך קר, רעדתי, אני לא יודעת אם זה היה מהקור.
הוא ישב מולי, לא קר לו ואני כל כך מקווה שזה בגללי.
הוא מדבר, כל כך יפה, כל כך טוב, כל כך בפתיחות, אני מקשיבה
לכל מילה שלו, מרגישה איך הוא נותן לי להציץ לתוך הלב שלו.
מסתכלת עליו שהוא מדבר ומחייכת חיוך מתוק שנוצר רק בשבילו.
יכולתי להמשיך לדבר איתו שעות, להמשיך להסתכל עליו שעות.
ניסיתי לשכוח מהכל, להיות כולי איתו באותו הרגע אבל לא הצלחתי,
עד כמה שרציתי אותו לא יכולתי שלא לחשוב על מה שאני עושה לו.
למה אני מכניסה את החמוד הזה, גורמת לו לחשוב שאני מלאך קטן,
מפחדת שהוא יגלה את האמת, יגלה שאני מסובכת כל כך ויסתובב וילך
ממני.
לא מגיע לו להיכנס לבלאגן הזה שלי אבל אני כל כך רוצה אותו
איתי.
ואני מרגישה כל כך טוב איתו, מתוקה יותר, יפה יותר, חכמה יותר,
זוהרת יותר, פשוט יותר.
רוצה להרגיש אותו קרוב אלי, נוגע בי, מנשק אותי.
הוא לא עושה את זה, אני כבר מפחדת שהוא לא מרגיש כמוני, אולי
הוא יודע.
אני יודעת שאני לא יכולה לספר לו, עוד לא, אני לא מסוגלת לראות
אותו מתרחק ממני.
אם הוא רק היה נוגע, כדי שאני אדע שהוא לא מוכן לעזוב אותי,
כדי שאני ארגיש שהוא איתי, כדי שהמגע שלו יפסיק את הרעד
בגופי.
הוא לא נוגע, אולי מביישנות, אולי מסיבה אחרת.
הוא מוציא את הטוב שבי, את היופי שבי, כמו שצריך להיות, כמו
שתמיד רציתי שיהיה.
אומר לי מילים יפות, מרגיעות, אני מסמיקה ורק יושבת מולו
ומחייכת את החיוך המתוק הזה שלי שנוצר במיוחד בשבילו.