אני יושבת כאן מול המחשב ומנסה לכתוב שיר על הרגשות שלי כלפיך
חשבתי שאני אמצא כל כך הרבה דברים לרשום עליך, על כמה שאני
מעריצה אותך, מעריכה אותך ואת חוכמתך, את היכולת שלך להבין
דברים, על כמה שאני רוצה אותך, על כמה שאני חושקת בך, כמה שאני
רוצה לנשק את שפתייך העדינות, להחזיק את ידיך החמות והמלטפות,
כמה שרציתי שתחבק אותי עם זרועותיך הנעימות, כמה שדמיינתי
אותנו יחד, איך תמיד דמיינתי את כולם מסתכלים, כמה שהייתי רוצה
לראות אותך כאן לידי, כמה שאני רוצה לראות את עיניך המבינות,
כמה שאני לא סובלת את הדחייה, כמה שכאב לי ששמעתי עליה, כמה
שאני מקווה שתקלוט שאני ואתה זה אחד, כמה שאני מקווה שתשנה את
דעתך, כמה שאני רוצה שתבין שאנחנו צריכים להיות יחד, כמה שאני
מתגעגעת אליך. אבל..בזמן הזה שחיכיתי וחיכיתי שהדברים האלה
יעלו לי לראש הבנתי משהו...הבנתי שכל זה לא יקרה, והפעם לא
בגללך - בגללי.