New Stage - Go To Main Page


התעוררתי לצלילי "קול ישראל". השעה הייתה 09:00, ולמרות שרציתי
להמשיך לישון, לא הצלחתי להירדם חזרה. החום היה נוראי, הסדינים
היו דביקים מהזיעה שלי, והרדיו במטבח קישקש בלי הפסקה.
עוד יום טיפוסי של חודש יולי.
הנה מתחיל עוד יום בחופש הגדול.
נשכבתי במיטה עוד קצת, מנסה לעצום את עיניי ולחזור לישון; אבל
לא הצלחתי. דיווח התנועה מהרדיו בישר לי שהשעה כבר 09:24,
והבנתי שאני צריך לקום.

עוד יום בחופש הגדול. עוד יום בלי לעשות כלום.
ועוד יום שאני קם עם הגירוד המעצבן הזה על הקרסול. האזור
המגורה כבר התנפח והאדים, אבל אין לי מושג מה קרה שם. החלטתי
להמשיך להתעלם; קמתי בקפיצה מהמיטה, התלבשתי בזריזות וירדתי
לרחוב. החלטתי להמשיך בפרוייקט שלי לחופש זה.





מבית השכן הרדיו ציפצף. החדשות של 12:00, ודן קנר הוא השדרן.
השמש זרחה בעוצמה, קרניה מכות בפני. רק בגללה הוא סדוק, כל
העור מתבקע. אימא רצתה שאשים קרם, אבל אני שונא את התחושה
הלחה, אז ויתרתי.
רק הצל מנע ממני להזיע כמו חזיר. אני לא יודע מה קרה לי
בשבועיים האחרונים, אבל התחלתי להזיע בצורה מוגברת, הפנים שלי
נמלאו פצעונים; נהייתי מגעיל. סבתא אומרת לי שהגוף שלי מתבגר
מוקדם מהרגיל, אבל יש לי ספק.

אבל עכשיו לא הייתה לי סבלנות להתרכז בזיעה או בדברים מטופשים
כאלה. כל תשומת הלב שלי הייתה מרוכזת בצלחת הפלסטיק שהנחתי על
הגדר אבן שניצבה בחצר. כל הצלחת הייתה מרוחה בריבה - אדומה
ודביקה; אבל העיקר היה שהמטרה הושגה: זבוב אחד נלכד בריבה.
התיישבתי בנינוחות על האדמה הקשה והתבוננתי בו. זבובים, חרקים,
זחלים, עקרבים - אלה ריתקו אותי מאז הייתי בכיתה ב'. זה כבר
החופש הגדול השני שלי שאני מקדיש להתעסקות ב"רמשים שטותיים"
כפי שסבתא נוהגת לקרוא להם.
מה לעשות, זה מה שמרתק אותי, שמעביר לי את הזמן: ששת הרגליים
של הזבוב; צמד העיניים המוזרות; ארבעת כנפיו; תנועת ה"ידיים"
המוזרה שלו, שנראית כאילו הוא מחכך ידיו בסיפוק. זה מדהים
בעיניי.

רק לפני שבועיים הצלחתי ללכוד עקרב - אחרי מעקב של שבוע שלם.
עקרב צהוב קטן, שהתחבא מתחת לבית שלנו, רדף אחרי זיקית קטנה
שהצבתי לו בתור פיתיון. הוא בא בהפתעה: הרגשתי דגדוג קטן ברגל,
בזמן ששכבתי על הבטן (בעוד תצפית על חיפושיות זבל). הסתובבתי,
וראיתי אותו תוקף את הזיקית (שהייתה קשורה למקל של ארטיק
שנעצתי באדמה). בזריזות הפכתי מעליו צנצנת, כך שיילכד בתוכה.
אין צורך לספר כמה המשפחה שלי מזועזעת. לא מפסיקים להטיף מוסר;
אבל לי לא באמת איכפת.

המשכתי להתבונן בזבוב הדבוק; התגריתי בו אחת לכמה דקות עם
קיסם-עץ, אבל השתדלתי לא להרוג אותו.
אין מה לומר - הם פשוט מקסימים!





הגעתי לארוחת ערב אצל סבתא מוקדם מן הרגיל (השעה הייתה בסביבות
חמש וחצי, לפי התוכנית ששודרה באותו זמן בטלוויזיה - "ערב
חדש").
הייתה זו מסורת; מכיוון שסבתא גרה בדירה מול הדלת שלנו, הייתי
נכנס לאכול איתה ארוחת ערב כל יום בשש. זאת אומרת, אני חושב
שזה היה שש - אימא הייתה מסיימת לשמוע את התוכנית שלה ברדיו של
המטבח ואז שולחת אותי לאכול עם סבתא. זאת הייתה תוכנית קצרה,
שדיברה על חדשות המדע.
אני זוכר את זה כי פעם אחת הם דיברו על זחלים, וזה מאוד סיקרן
אותי.
כשהגעתי סבתא הייתה עדיין מול הטלוויזיה, מעשנת מקטרת. ריח
המקטרת, צליל צחוקה החביב - אלו היו דברים שתמיד חיממו לי את
הלב.
לסבתא שלי קראו מזל. קוראים לה מזל, מפני שכמעט נפטרה בלידה,
ורק במזל נשארה בחיים. בתקופה שלה מוות בלידה היה דבר נפוץ
מאוד.
צחוקה של סבתא פסק כשראתה את הבוץ על נעליי וידיי.
אותו בוץ שהיה עכשיו קשה, כמו האדמה בחצר; הבוץ בו חיו כל
חבריי האמיתיים בחודש האחרון. ניסיתי לעשות פני תם, לאחר
שהבנתי כי הבוץ הסגיר את פעילותי בשעות האחרונות.
"שוב התעסקת עם רמשים שטותיים?" שאלה.
"סבתא", אמרתי ברכות, "את יודעת שזה מה שאני אוהב. אולי תלמדו
לקבל אותי כמו שאני?"
"מיליון ואחת פעם אמרתי לך, רק מחלות זה יביא לך. ואני לא כמו
ההורים שלך", כאן עצרה ונתנה בי עין בוחנת; לקחה שאיפה ממקטרתה
והמשיכה. "מבחינתי תתעסק בלטאות, עכבישים, זיקיות. אלו דברים
שמביאים מזל טוב. זה מה שסבא וסבתא שלי לימדו אותי. אבל למה לך
הג'וקים האלה?"
קולה היה החלטי, והטבעות שפרחו ממקטרתה רק נהיו יותר סמיכות.
פירשתי זאת כעצבנות, ומדאגה לליבה החלש החלטתי לא להמשיך את
הוויכוח.
"בואי נרד מהנושא ונשב לאכול", הצעתי. "אני חושב שהאוכל כבר
מוכן."





יום לאחר מכן הרגשתי קצת יותר חלש, אבל השתדלתי לא לקחת את זה
יותר מדי ברצינות; אחרי הכל, אולי היה משהו מקולקל באוכל של
סבתא?
יצאתי מהבית בדיוק כשהחלו תוכניות ה"חינוכית" - זיהיתי את
הפתיח המוזיקלי. הלכתי לאותו מקום בו הייתי בשלושת הימים
האחרונים - התצפית על הזבוב.
התנוחה - אותה תנוחה (בשכיבה).
המיקום - זהה (בצילו של עץ הברוש).
המצב - חרישי; כולי מרוכז בזבוב. שמתי לב כי זה זבוב אחר, אבל
לא התעמקתי בכך, פשוט הנחתי למחשבותיי לרוץ. ניסיתי לזהות
תבנית תנועה שלו; פרפור קבוע, אולי תזוזה חוזרת בצורה מעגלית.
אבל כלום.
לאט-לאט חמקו מחשבותיי הרציונליות מראשי, והתענגתי כולי במבט
מקרוב על היצור המהמם הזה.

אני חושב ששכבתי שם כשש שעות; אולי אפילו נרדמתי באמצע. צליל
הסיום של "ערב חדש" היה מה שהקים אותי.
קפצתי ממקומי, כולי מבוהל מכך שאני עלול להפסיד את ארוחת הערב
עם סבתא.
למען האמת, פחדתי יותר מתגובתה של אימא מאשר תגובתה של סבתא.
ידעתי את חשיבות הביקורים האלה בעיני אימא.
רצתי, עליתי בחדר המדרגות ופתחתי את הדלת לדירה של סבתא.
אני לא חושב שפתחתי את הדלת בפראות מדי, כך שלא סביר כי הבעתה
המבועתת של סבתא נבעה מכך.
אולי התנודדתי? לא, פטרתי את תחושת הסחרחורת והחולשה בכך שקמתי
מהר מדי.
רק כשהבטתי במראה הבנתי. פניי היו מצולקות ממש, כולן חרוכות;
בעצם, "חרוך" זו לא המילה המתארת את הגועל שהשתקף מולי.
כיעור. פשוט התכערתי.
והדבר הבא שהרגשתי היה קרירות הרצפה.





אחרי שהתעלפתי הביאו אותי למיטה שלי.
זאת אומרת, זה מה שאני חושב, כי התעוררתי אחרי זמן מסויים בלי
לדעת מה קרה לי. בכלל לא ידעתי מה השעה.
אני יודע שהחדר חשוך. אין לי שעון על היד (אף פעם לא היה לי).
הטלויזיה בסלון סגורה. הכל שקט. אפשר לחשוב שיש אבל.
ואז שמתי לב למשהו מוזר נוסף. הרדיו במטבח, שנסגר רק בימי
כיפור וב"שבעה" שישבו אחרי שסבא נפטר, היה כבוי עכשיו. משהו
מאוד מוזר קרה בשעות שבהן הייתי מעולף.
ניסיתי לקום אבל לא הצלחתי; כאילו הרגליים שלי בגדו בי.
אימא נכנסה לחדר.

התרוממתי על המרפקים כדי לראות אותה טוב יותר. רק הפעולה הזו
דרשה הרבה מאמץ. אין ספק, נחלשתי מאוד.
אימא נראתה מודאגת כמו שלא ראיתי אותה מאז... מאז שסבא נפטר.
זאת אומרת, מאז התקופה שקדמה לפטירתו. העיניים שלה אדומות
מחוסר שינה, "שקיות" סגולות תלויות מתחת עפעפיה כמו כביסה
שנתלתה על חבל ונשכחה שם; כל גופה נראה לי מותש.
ניכר כי היא לא ישנה הרבה זמן, ומשהו הדאיג אותה.
כשראתה שאני עירני, נהייתה מחוייכת: חום ואהבה שלא ראיתי ממנה
הרבה זמן קרנו ממנה והלאה, והיא באה וחיבקה אותי. נדף משיערה
ריח מוכר, אבל לא היה זה ריח שמפו או ריח של צבע לשיער.
עוד לפני שהיה לי זמן לתהות על מקור הריח, באה התשובה דרך
הדלת: סבתא, עם מקטרת בידה האחת וטרנזיסטור בידה השנייה. היא
התקרבה אליי, נשקה על מצחי וחיבקה אותי חיבוק כה חזק עד שחשבתי
שעצמותיי יישברו.
"אימא, תיזהרי על הילד! אל תשכחי שכולו חלש!" אימא הזהירה את
סבתא.
סבתא הרפתה ממני, ונשקה על מצחי.
עצמתי עיניי באנחה.





בפעם הבאה שהתעוררתי החדר היה כבר יותר מואר; התריס של המרפסת
היה פתוח חלקית, כך שמספר קרני אור נכנסו. הן פגעו בפינת החדר,
במקום בו נפגשים הקיר והתקרה; קורי העכביש שהיו מעל ארון
הבגדים הוארו, ויכולתי לראות את כל חלקיקי האבק.
הטרנזיסטור הישן של סבתא, זה שהביאה, היה מונח על כיסא ליד
המיטה שלי. הוא היה פתוח על "קול ישראל". התחנה האהובה על
אימא.
"... אז אתה אומר בעצם, פרופסור ולדהיימר, שהמחלה מועברת
באמצעות בעלי-חיים? והיא מדבקת?" הרדיו קישקש כהרגלו.
"... לא בדיוק", ענה למראיין קול במבטא פולני. "יותר מדוייק
לומר כי ההידבקות מבעלי החיים היא קלה מאוד, בעיקר מחיות שבאות
במגע עם האדמה, כגון חרקים, עקרבים, וכו'. הדבר המעניין הוא
שהרסניות הנגיף מחזקת את לארס הטורף; כך שזחל תמים יכול לגרום
לשפעת אצל אדם בוגר. מבחינה תיאורטית, רק תחשוב על ההשפעה של
ארס-עקרב מעורבת עם החוזק של הווירוס!"

התעלמתי מהקשקשת הרגילה של הרדיו וחידדתי את אוזניי עוד יותר.
לאחר דקה של התרכזות הגיעו הצלילים מהמטבח, אבל לא היה זה
הרדיו. היו אלה אימא וסבתא.
"הילד יצא מזה ממש בקושי. אנחנו חייבים להפסיק לתת לו להתפלש
בבוץ הזה, באדמה הזאת. לא ניכשו עשבים בחצר הזאת כבר 15 שנה!
את יודעת מה יכול לחיות שם? את יודעת שהדוקטור חושב שהסימן על
העקב שלו זו עקיצת עקרב?" קולה של אימא היה עצבני.
"אולי תתני לו בכל אופן ליהנות קצת? את יודעת, הוא קצת ילד.
הוא פשוט צריך הכוונה. הוא לא יודע מה טוב בשבילו, זה הכל!"
סבתא נשמעה כמגוננת עליי. זה הפתיע אותי.
שוב תקפה אותי חולשה. עצמתי עיניי, וכשפתחתי אותן, ראייתי
כאילו השתפרה, הפוקוס על הפינה שמעל ארון הבגדים התבהר.
על קורי העכביש היה תקוע יתוש גדול במיוחד. כמו זה שמופיע
בעיתוני "נשיונל ג'יאוגרפיק". כמו אלה שתמיד אומרים שהם
ארסיים.
הפוקוס עבר לקיר שמאחורי הקורים. הייתה שם זיקית, שנראה היה
שהיא בתהליכי עיכול של איזשהו חרק גדול.
תנועה בזווית העין משכה את עיני. הסטתי את ראשי במהירות -
מהירות יחסית, כמובן, למצבי החלוש - וראיתי בפינה השנייה של
החדר לטאה מתרוצצת לה, נעלמת מאחורי ארון הספרים.

חייכתי לעצמי.
במחשבה שנייה, אולי בכל אופן לטאות, עכבישים וזיקיות זה נושא
מעניין?



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 17/8/06 11:35
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אהוד רטנר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה