מאז שהתחתנתי הציורים נעשו קטנים. את ציורי הקיר הענקיים
החליפו ריבועים זעירים וממוסגרים מסגרת עץ עתיקה עם עיטורים
זהובים עדינים. צמות-צמות של חבלי זהב עוטפים את איורי הנוף
הדוממים בהם ענפי עצים שולחים זרועות אל העמקים הירוקים והרים
נוטפי שלג משתקפים דרך אגם מתוח.
בתחילה ציורי הענק אוחסנו בחצר הבית, בביתן העץ המתפורר שהפכנו
למחסן. גברים אפריקנים עם מימדים סוריאליסטים, צבועים בצבעי
השמש הלוהטת, מוקפים בצמחייה בוהקת וסבוכה. נשים ירוקות ערומות
שוחות בים סגול, כמו מתכסות במצעי סאטן אחרי לילה סוער. את כל
אלה נעלתי בתוך הביתן הצר.
כשהגיע החורף ואל תוך הבית פלש אויר קר ומנורות הפלורסנט
החליפו את ההילה הצהובה הרכה באור לבן מסנוור, היה צורך לפנות
את בגדי הקיץ ואת המאווררים אל הביתן החנוק שבחצר. מפאת חוסר
המקום עברו מסגרות הקנווס העצומות אל הרחוב, נשענות על צפרדעי
הפלדה הירוקים.
שלושה שבועות שאיש לא פינה אותם. שלושה שבועות שדיוקנה של
ג'וליאנה, מקסיקנית פראית בגובה ארבעה וחצי מטרים, הביט אל
העוברים ושבים ברחוב. ערוותה הצימרית, דומה לשיח קוצני, חשופה
לרוח ולעיני העוברים ושבים.  פינת הרחוב המנומנמת התהדרה לפתע
בבדים צבעונים. מאחורי גופה הבשרי של ג'וליאנה הציצו פרחי
הפסיפלורה, צבועים בצבע התשוקה שרקחתי, אדום מלחמה כמו מתגרה
בשור לצאת מדעתו. אף על פי שעמדו בדממה, היו הציורים בעלי חיים
משלהם, שינו את תנוחתם ואת מיקומם, נפלו למדרכה ושוב קמו
לתחייה מפוארת בבוקר שלמחרת, חושפים עוד ועוד שכבות ציור, שדיי
ענק בעלי פטמות כהות וכבדות, פני סוסים כחולים בעיצומה של
דהירה, שמיים שחורים כמו בולעים את הרחוב.
בעלי הסיק שאלו פועלי הניקיון שאחראים על התזוזה המתמדת, הוא
היה מתבונן מהחלון על הרחוב ועל פניו היתה הבעת פנים מוטרדת,
תמה על כך שאנשי הלילה חסים על מה שאני ויתרתי ללא מאבק.
בכל בוקר, בדרכי לעבודה, היו הצבעים העזים מושכים את עיניי
ומשהו בי נדרך. כמו ריח שעושה דרכו אל הנחריים וחודר אל קפליהם
החבויים של זכרונות שנישכחו, מעורר תמונות וקולות. כך צרבו בי
הגברים האלימים והמתגרים שהביטו בי מבט מלא זימה מתוך ציוריי,
שולחים אצבעות חודרניות אל זכרונות עמומים, אל הכאב והתענוג.
בתום שלושת השבועות נעלמו הציורים מפינת הרחוב. היה זה בוקר קר
וחסר רחמים. הרוחות העזות טילטלו את עצי הפיקוס באכזריות ואור
השמש נחלש עד כי נראה שהערב פלש אל תחילת היום.
בבוקר כזה, בו הצבעים דוהים והכל הופך לאפור כהה, נסתלקו
מסגרות העץ, הבדים העבים, כתמי הצבע ששרדו וקוי המתאר של
הדמויות ההן. ליד צפרדעי הברזל החיוורים לא נשאר דבר פרט
למדרכה ומספר קרשי עץ נירקבים אשר מהווים זכר לזכרון עמום
ונשכח.