ילדה קטנה מתהלכת לבד במדבר צחיח. היא מאוד צמאה, וחם לה. היא
מסתכלת סביב. והנה! נווה מדבר - בריכת מים ועץ דקל. היא
ממצמצת, כדי לבדוק שזוהי לא אשליה. אך המראה של הבריכה והדקל
לא נעלם. היא מתחילה ללכת אל הנווה הרחוק. הולכת והולכת, יותר
מהר, ויותר מהר, ויותר עד שהיא מתחילה לרוץ. עיניה דבוקות
בנווה המדבר המתקרב.

ופתאום היא נופלת לבור! אם רק הייתה מביטה סביבה, בודקת, לא
הייתה רצה, לא הייתה ממהרת - לא הייתה נופלת לבור העמוק הזה.
היא מסתכלת מעלה, ורואה את השמיים הכחולים והריקים. היא מנסה
לטפס החוצה, אך מחליקה על הקירות של הבור העמוק. היא מתיישבת,
ובוכה. כל כך רצתה להגיע לנווה המדבר! ועכשיו היא תקועה בבור
העמוק הזה. היא בטוחה שהיא תמות כאן.

אך לאחר שבכייה נפסק והופך לעצב עמוק, היא מרגישה חלל מאחוריה
איפה שהיא נשענת על קיר הבור. היא מסתכלת מאחוריה ורואה פתח -
מנהרה. היא נראית ארוכה, חשוכה ומאיימת. אך למות במנהרה לא
שונה מלמות בבור, ולכן הילדה מחליטה לזחול את תוך המנהרה
ולראות לאן היא תוביל.

היא זוחלת הרבה זמן. המנהרה מתחילה להשתנות, מובילה בהדרגה
לכיוון מעלה, וזמן קצר לאחר מכן, הילדה רואה אור. היא מתקרבת,
מגלה פתח, וזוחלת החוצה. הילדה מגלה שהיא שוב במדבר הצחיח ואין
שום סימני חיים מסביב. היא עדיין לבד, בלי מים, בלי מכסה.

ושוב היא תתהלך במדבר, ושוב תראה באופק מכסה ועזרה, ושוב תרוץ
אליו, ושוב תיפול לבור עמוק ותמצא לאיטה את דרכה החוצה, בחזרה
אל המדבר. אלה היו תמיד חייה ותמיד יהיו - היא יודעת.