לנשום עמוק. לחכות כמה רגעים ולפקוח את העיניים. לבדוק אם הכל
קיים, אם הכל שם. להתחיל לדאוג, ולמצוא.
לעשות בחירה, לא גדולה, שתשפיע על חמשת הדקות הבאות. לא יותר
מזה.
לחייך, אפילו אם זה פוגע בתחום הראות.
ללמוד איך זה להיות אתה, בלי לרצות אדם אחר.
לאהוב, אפילו אם זה קשה.

ואז להתחיל.
יושבת על כיסא שבור מעט, נוטה לצד ימין, בצבע חום עם גוון
אדמדם. כמו שהיה אצל סבתא. מולי ישנושולחן הזכוכית.
ואני לבד. הבלתי נמנע מתחיל להתקיים. אני מתחילה לראות את כולם
מחייכים ורוקדים סביבי, ואט אט כל הדירה נהיית מלאה בדמויות
וצבעים. חלק אני מכירה חלק אני אכיר. המוסיקה עוטפת את כולי
בכזה חום. ליטוף עדין, נוגע לא נוגע. כל כך נעים, ואני מתחילה
לשכוח את כל מה שהפסיכולוג אמר לי. "הם לא אמיתיים... זה רק
אצלך בראש. אל תיכנעי להם", שוכחת, מבחירה. מודעת לכל טעות
שאני מקיימת, ועושה אותו בכל מקרה. בשמחה מזוכיסטית שזו. הבנה
גמורה שברגע שזה יגמר, יבוא הכאב ,עונש של הטעות.
אני איתם וזה נעים. אני מתחילה לשוטט בחדר ולברר מה בעצם קיים
כאן. איפה אני רוצה לשים את עצמי. ומוצאת פינה שקטה. עם
מוטיבים מוכרים לי. ספר, נוחות, פשרה, קבלה, ויתור. אבל לעצמי
בחיים לא.
אני מניחה עצמי שם ומתחילה להשקיף על הסביבה. מחפשת בעיניים
משהו ועדיין לא יודעת מה. ואני רואה אותו וניהיה שקט מסביב עם
נעימת ג'אז מקורית. שקט ומשכיל. לפתע כולם מסביב כאילו יחד
איתי ראו אותו והחלו בתזמורת של שנינות ואהבה תזמורת שבו כל
הכלים נהפכים למשכילים ונבונים בעלי טקט ורצון טוב לעזור.
ויש הרגשה שונה באויר, כולם טובים וכולם שמחים אבל באיפוק מה.
הרגשה של אינטיליגנציה.
אני מחייכת אבל נשארת בחוץ. זה לא הם. זה הוא. ככה בקלות שכזו
אני משליכה הכל לעברו כאילו הוא אשם באוירה שהוא משרה בכל מקום
שהוא נמצא. אני יודעת, הוא עושה זאת מתוך בחירה מלאה
ובמודעות.

פוקחת את העיניים ומבינה. זו אשליה. נעימה אומנם, אבל זמנית
לחלוטין. תמיד היא נשארת שם. ואני, אף פעם לא ניגשת אליו.
והוא, לא מבחין. הוא שם שקט ונינוח, ואני לא שם.
אני מרגישה חצויה. אני מבינה שאני לא אצא משם, בית משוגעים
שכזה. עד שאני אבחר להפסיק עם האשליות, להפסיק עם הבחירות
המזוכיסטיות לפגוע בעצמי, רק בשביל לאהוב.

שהרי... אם אתה אוהב, תמיד יש את מי להאשים בטיפשות ובחוסר
ההיגיון שבך. אז...

לנשום עמוק. לחכות כמה רגעים, ולפקוח את העיניים. לבדוק אם הכל
קיים, אם הכל שם. להתחיל לדאוג, ולמצוא.

לעשות בחירה, לא גדולה. שתשפיע על החמש דקות הבאות. לא יותר
מזה.

לחייך, אפילו אם זה פוגע בתחום הראות.

ללמוד איך זה להיות אתה, בלי לרצות אדם אחר.

לאהוב, אפילו אם זה קשה.