אפילו לא אהבת אותו.
אפילו לא מצאת אותו למושך.
אז איך?
את לא יודעת.
בטח, למה שתדעי משהו
חוץ מהעובדה כמובן שאת מסכנה, ועלובה וחייך עלובים.
ומי את בכלל שתדברי?!
מי אני?
כן את.
אני היא את.
אני?
כן את.
תסבירי.
אני את של אז.
אז?
אז באותו יום.
איזה יום?
ה- 23 באוגוסט 2004.
עכשיו אני נזכרת...
בטח שאת נזכרת
זה נחקק לך בראש.
את מטומטמת...
אבל למה?!
הוא היה אידיוט.
אני יודעת...
אז למה?!
למה מה?
למה הרשת לזה לקרות...
כי אני מטומטמת.
בזה את צודקת.
הוא אפילו לא היה הטיפוס.
טיפוס?
כן, כן, טיפוס
שלי?
כן!
לא היה אז טיפוס...
כי את מטומטמת.
היית צריכה לראות.
איך לא ראית?!
כי אני מטומטמת.
טוב את זה כבר הבהרנו.
אני לא מבינה.
מה את לא מבינה עכשיו?
את רוצה שאני אבכה?
לא.
מה לא?
בכית מספיק, את לא חושבת.
חושבת.
אז למה את שואלת?
כי את מנסה להתעלל בי?
את מתעללת בעצמך.
אני ?
כן, אם לא שמת לב?
לב למה?
אני זו את!
את זו אני?
כן מטומטמת!
אבל מה את רוצה?!
שתפנימי.
מה להפנים?
אל תתני למשהו כזה לקרות לך יותר בחיים.
מה?
בפעם הבאה ייקח לך הרבה יותר משנתיים להתגבר על זה.
התגברתי?
כן. מה לא?
לא?
כן.
מה כן?
התגברת.
איך את יודעת.
את שוכחת אני זו את.
נו אז?
אז עברנו את זה. את שלמה עכשיו.
מה את רוצה להגיד לי שסוף סוף אחרי שנתיים אני חופשייה?
את חופשייה.
אני חופשייה?
לא.
מה לא?
אנחנו חופשיות.