קמתי בבוקר ולא הבנתי איפה אני נמצאת.
קמתי בחדר שלי, במיטה שלי אבל משהו היה שונה. שונה להחריד.
כאילו מישהו שאב את כל הטוב ואת כל השמחה מהאוויר. חשבתי שאולי
פשוט חלמתי חלום רע ועוד רגע התחושה תעבור. החלטתי לקום מהמיטה
ולנסות להתנהג כאילו הכל רגיל. יצאתי מהחדר, והתחלתי ללכת
לכיוון המטבח. התחושה הנוראית עדיין מלווה אותי. נכנסתי למטבח
פתחתי את הארון בדיוק כמו בכל בוקר. אחרי חצי שעה הרגשתי שאני
חייבת לצאת החוצה. עדיין לא הצלחתי להשתחרר מאותה תחושה שמשהו
איום ונורא התרחש בעולם. יצאתי מהבית, ירדתי במעלית ועדיין הכל
מסביב נראה כרגיל. אבל משהו... משהו שונה.
כשהתקדמתי לכיוון מרכז העיר הסתכלתי על אנשים והם נראו
נורמליים לחלוטין. מחייכים. צוחקים מדברים כאילו העולם מעולם
לא היה טוב יותר.
בזמן ההליכה התחלתי להרגיש עיקצוץ ברגל. פתאום הרגשתי מין
כבדות כזאת ברגליים. לא הצלחתי למשוך אותן קדימה. נפלתי לאדמה
והכל סביבי הסתובב. העולם הסתחרר במיליון צבעים. הכל התחיל
להתערבב. שברי צלילים נוראיים של בכי וצעקות, חלקי תמונות קפצו
מול עיניי. לא הבנתי מה קורה עד שלפתע הכל התבהר. הדברים נראו
פתאום ברורים כשמש. המראה היה כל כך קשה. הזיכרון, אבל, היה
קשה מכל. הזיכרון של מה שהיה היכה בי כמו אלפי סכינים חדות בכל
חלק וחלק בגוף שלי. התחלתי לבכות. להתייפח. הרגשתי שאת כל
הנשמה אני מוציאה בבכי. עוד לא בדיוק הבנתי שאני יושבת באמצע
רחוב סואן על המדרכה כשהמוני אנשים חלקם פשוט עוברים וחלקם
בוהים ומצביעים על הבחורה המוזרה שבוכה בלי סוף כאילו עולמה
חרב עליה. בינם לבין עצמם הם אמרו (ולא ניסו ללחוש אפילו),
"כיצד היא מסוגלת לבכות ככה? העולם כל כך יפה ומושלם. איזו
סיבה יכולה לגרום לה להתנהג בצורה מגוחכת כזו?"
באותו רגע הבנתי שמה שהשתנה לא היה העולם. אני השתנתי. הכל היה
קודר ואפל אצלי בפנים ולא בחוץ.
באותו שבריר שניה הבנתי שהכל השתנה. הכל נגמר.