כך בשקט היא תוהה, בכאב ובבדידות.
כך בשקט הניצחי מחפשת את הלילה.
יושבת לבדה, וברייקונות הלא פוסקת
היא מחליטה לחיות.

בעיניה החומות כבר לא תמצא ברק,
החיים לקחו את הניצוץ האחרון.
ליבה השברירי כבר לא חזק,
ואת נשמתה היא כבר הציעה לאלים.

בשערה הבהיר כבר לא תשתקף שמש
כי כל מה שעשתה היה לבקש את אשר רצתה.
ולדמעות כבר אין טעם, הבאר כבר התייבשה,
הלב הוא ריק, וטעם האושר כבר אבד.

היא לא תבכה עוד כי הדמעות כבר נגמרו,
רק עם הבדידות תלך היא יד ביד,
הבדידות, הכאב, והפחד להרגיש.

את ההרס היא נטעה,
ואת הכאב היא כבר הכאיבה,
את החיים כצל היא למדה כבר לקבל.
ולמרות החשכה היא תמיד מחפשת,
אולי יש עוד אור בקצה המנהרה,
אולי האופק לא רחוק כמו שנדמה לה.
וכך בשקט היא יושבת חושבת ותוהה:
האם הלילה יגמר?