ורננה מתה.
והעובדה שהיא היתה קיימת כבר שבע עשרה שנים, ונדמה תמיד שמשהו
שהחזיק כל כך הרבה זמן כבר לא יתפרק לעולם, לא הפריעה לה למות
היום בבוקר.
וזה כבר לא משנה שהיא היתה יפה וחשבה לפעמים על לבד וביחד,
ובכיתה ג' מישהו הביא לה פיגוז בכדורגל ללחי.
כי היא מתה.
וכל האנשים שהיא היתה אמורה לנסוע באותו אוטובוס כמוהם יום
אחד, לא יודעים שמאחורה, במושב האחרון משמאל, היתה אמורה לשבת
ילדה אחת, והם היו אמורים לנעוץ בה מבט אחד קצר ואחרי זה לנסות
להתאפק ולא לבהות גם אם רוצים, כי זה לא מנומס. והיא היתה
אמורה לשבת בשקט ולבהות דרך החלון במבט רציני. והדבר הזה הכל
כך סתמי וכל כך גורלי בו בזמן כבר לא יקרה, כי היא מתה.
והוא. אני כל הזמן חושבת עליו. על איך שהם ראו אז את הסרט
הגרוע ההוא ואחרי זה לא דיברו שבוע שלם, ובסוף היא החליטה שהיא
כן רוצה, ושאלה אם היא יכולה לשים עליו ראש. ובדצמבר אחד הם
שכבו. ועכשיו הוא קורא ספר, או יושב מול המחשב, או בחוץ עם
חברים, בלי לדעת בכלל שמישהי שהוא היה אמור לאהוב מתה היום.