מכתב המבטא ומגלה קצת במעט מה הולך בראשי.
על אהבה, פיצול אישיות ופיזיקה.
שלום חברי היקר, מי אתה?
האם גם לך חסר אותו אדם, אותו קשר?
להגיד למישהי: "אני אוהב אותך", להביט בעינייה, להסיר את ענפי
שיערה הרכים מהדרך ולנשקה בעדינות של בכי. לאהוב, כפי שמעולם
לא אהבת, לחיות את המגע. מתמשך, קר, רך, חמים ומבין, כשכבת מגן
ליום יום הצורב, לעבר הכואב.
מה נסגר איתי/ך?!
למה לך לחשוב על דברים שכאלה? למה להתאהב במהירות מבלי להבין
שאתה, כן אני, אינו בקריטריונים.
האש שבי אולי לא תיכבה אבל החמצן, המזון לתשוקתה, כבר נגמר
מזמן, והקירות שפעם מלאו פרפרים אינם מתקרבים ומוחצים אלא
מתרחקים ממני, משאירים אותך כאן בחלל המציאות הריק ללא יכולת
להתחבר, להיקשר לכל מולקולת אנוש אחרת.
באמת שאינני מבין את פזיזותך לכתוב שטויות כאלה, עכשיו? ובכלל
לכתוב? הרי אמרתי לך כבר רבות שגם לשם כך לא נולדת.
נולדת בשבילי ואני בשבילך, ושנינו חיים בשקר העולמות הסובבים
אותנו...
באהבה ושנאה
ההוא!
נכתב במהלך שבוע גורלי בחיי...
ועד היום איני יודע, מה נסגר איתי?! |
