שקט, ריק, אף פעם לא היה לי כזה שקט. אני הולך ברחוב כרגיל,
אוכל ארוחת בוקר כרגיל, הכל כרגיל, רק שקט...
אנשים מדברים איתי ברחוב אבל אני לא שומע כלום. שקט, ריק...
ההורים שלי קוראים לי לאכול ארוחת ערב, חברים שלי מתקשרים אלי
ואומרים לי לבוא לים, חברה שלי אומרת שהיא אוהבת אותי, ואני...
כלום!
שקט.
אנשים כועסים עלי, "יא סנוב! מה, אתה לא שומע? חוצפן!" אבל גם
את זה לא שמעתי.
בהתחלה התלהבתי, שקט לי, יש לי זמן לחשוב, אף אחד לא יכול
להפריע לי! אבל אז השקט התחיל להיות מטרד. התחלתי להתגעגע
לקולות של ציפורים, לרחש הגלים, לצעקות של נהגי מוניות.
אז ניסיתי לשים מכשיר שמיעה, אבל עדיין לא שמעתי כלום.
ניסיתי ללמוד לקרוא שפתיים, אבל זה היה מסובך מידי ולא
הצלחתי.
ניסיתי לעצום את העיניים ולדמיין איך הקולות היו נשמעים פעם,
אבל לא זכרתי אף צליל...

בסוף התיישבתי, מיואש, על ספסל ברחוב, מקשיב באדיקות לשקט
הצלול של העולם הרועש מסביבי. אנשים עוברים ומניעים לעברי
שפתיים, ואני שולח אותם לדרכם בהינד ראש מזויף של הבנה.

ואז היא עברה, עיניה הירוקות מביטות בי במבט נוקב, וקולה
הצלול מפלס דרכו דרך שכבות הדממה שנוצרו מסביבי.
"היי..."