נעליים.
תמיד שנאתי אותן.
הן מלחיצות, הן מעיקות, לפעמיים הן יכולות להיות ממש מסריחות.

איך תמיד אני מסתבכת עם עצמי.
איך תמיד פוגעת באחרים ודווקא בטובים מכולם, באלו שבאמת אוהבים
אותי.

אם מפרשים את המילה "זונה" בהגדרתה המילונית אז לא, אני לא
זונה.
אם מפרשים אותה לפי ההרגשה האישית שלי אז כן. זה מה שאני.
זונה של רגשות.

הייתי בטוחה שאני אוכל להתגבר על הרגש, אני, מצחיקה שכמותי,
שעברתי את זה  מספיק פעמים בשביל להבין- שעם רגש לא מתעסקים.
אז נשארת איתו, עם זה שאוהב, שגם אני אוהבת. אפילו, מאוד
אוהבת.
ואז הוא חוזר, ההוא שהיה כל כך רחוק והיה נדמה שהוא זיכרון מר
מתוק שכזה כמו אחרים...
ופתאום אני בוכה כמו ילדה קטנה ופתאום אני מוצאת את עצמי מחבקת
אותו, את זה שהיה כל כך רחוק ועכשיו כל כך קרוב. ואנחנו שוכבים
על המיטה אחד ליד השני, מחובקים, ואני עם נעליים על הרגליים,
לא מעיזה לחלוץ, יודעת שאני חייבת לקום וללכת, ולא כי אני
רוצה, כי אני חייבת.
כי יש את ההוא "שאוהב, שגם אני אוהבת. אפילו, מאוד אוהבת."
והוא מחבק חזק וגם אני, וההרגשה היא נעימה, אבל הנעליים
מזכירות שאני צריכה ללכת.

ואני, בת אדם שכזו, שמאוד מתקשה לקבל החלטות, עד כדי אי שפיות
מסוימת, עד כדי מצב מוזר שכזה שאיכשהו יוצא שנעליים מחליטות
בשבילי(?)
כשבעצם אני יודעת שבסופו של דבר זו אני שבוחרת.
בוחרת לתרץ את הרגש המבולבל הזה שלי.
ואחד התירוצים הכי עלובים שיכולתי להשתמש בהם אי פעם הוא ללא
ספק- נעליים.

זונה.