זה היה יום חמים לקראת סוף מרץ, היא יצאה מדירתה ברחוב אחד העם
בת"א, תמיד היה בה רגש תל אביבי למרות שהיא גדלה בירושלים. היא
החלה לרכב על האופניים שלה לכיוון הים, הוא לימד אותה לרכב על
אופניים, אומרים שלרכב על אופניים אף פעם לא שוכחים, היא לא
שכחה, גם לא אותו.
כל הדרך לים היא חשבה אם הוא יזכור שהתאריך היום זה
ה-28.3.2016 ושהם קבעו להיפגש בים כמו לפני 10 שנים.
היא עמדה להינשא בקיץ, ירון החבר שלה היה בפגישת עסקים
בניו-יורק, היא אהבה אותו אבל היא לא הצליחה לאהוב אף אחד כמו
שהיא אהבה אותו.
השמש התל אביבית החמימה ליטפה את צווארה תוך כדי רכיבה בדרך
לים.

התהלכתי על הים תוהה אם היא תגיע היא בטח שכחה, חבר משותף סיפר
לי שהוא פגש אותה לפני חודשיים במרכז העיר בירושלים ושהיא עושה
עבודת צילום על ירושלים, אז היא למדה צילום, היא תמיד רצתה
ללמוד צילום. פעם אחרונה שפגשתי אותה הייתה לפני שנתיים היא
סיפרה לי שהיא מתחילה ללמוד תקשורת באוניברסיטאת ת"א, תמיד
ידעתי שהחלומות שלה יתגשמו.
ישבתי על השובר גלים, איפה שישבנו לפני 10 שנים.
הוצאתי את הספר שלי והתחלתי לקרוא,הבאתי אותו בשביל להביא לה
מתנה, רוב היצירות שלי היו מוקדשות לה.

עברתי בשוק הכרמל קניתי שתי בירות, כמו אז.
פעם אחרונה שניפגשנו הייתה לפני שנתיים בדיוק. התחלתי ללמוד
באוניברסיטה תקשורת והיום אני בעלת טור אישי בעיתון
הסטודנטים.
לפני חודשיים פגשתי ידיד משותף ברחוב שמאי בירושלים, זה היה
בדיוק לפני תערוכת הצילומים שלי, "נוף ילדות", אותו ידיד סיפר
לי שהוא הוציא ספר שירים וסיפורים קצרים.
השבוע נכנסתי לחנות הספרים בשנקין,ראיתי את הספר מונח על
המדפים פחדתי להביט עליו ויצאתי במהרה מהחנות.

לא מתאים לה לשכוח, אני חושב שהיא לא שכחה. הרי גם היא אהבה.

אני בטוחה שהוא לא שכח. למרות שמתאים לו לשכוח, אבל גם הוא
אהב.

הגעתי לחוף,הוא ישב שם, הלב שלי קיפץ כמו מטורף, לא האמנתי, לא
האמנתי. הוא ישב עם הגב אליי, התקרבתי בהיסוס השענתי את
האופניים שלי על השובר גלים והתחלתי לטפס.

"עידו", היא קראה. הסתובבתי, היא לא השתנתה הרבה מאז.
"אתה יכול לעזור לי בבקשה... אני מפחדת ליפול..." הלב שלי
השתולל בפנים, היא באמת באה.. באמת, זו הייתה היא.
הנחתי את הספר על הסלע הקרוב וקמתי לעזור לה.

הוא קם לעזור לי, הוא לא השתנה, הוא נשאר יפיפה כמו שהוא היה.
העיניים שלו הביטו בי עמוק, התגעגעתי לעיניים האלו. חייכתי
חיוך קטן והוא חייך בחזרה.

היא התיישבה לידי,היא עוד לא הבחינה בספר שהיה מונח סלע ליד.
"אז מה נשמע?" היא אמרה, הייתי עדיין מבולבל שהיא פה בכלל.
אהבת התיכון שלי עומדת מולי, האהבה הכי גדולה שלי.

"אני לא מאמין שאת כאן", הוא אמר, "גם אני לא מאמינה", אמרתי.
הוא שוב ישב כאן לידי כמו אז, כמו אז.

הכרנתי את הראש. לא יכולתי להביט בו, רגשות של בלבול והתרגשות
הציפו אותי, לא ידעתי איפה אני ומה אני באמת עושה כאן, למה הוא
בא בכלל?
ראשי עדיין היה מורכן מטה הבטתי בידיים שלו, איך הם נשארו אותו
הדבר, חזקות כאלה.
לאט לאט שמתי לב איך ידו האחת מחבקת אותי והשנייה מרימה לי את
הראש, הבטתי לו עמוק בעיניים. הצבע הכחול ירוק הזה היה מוכר
לי.
האצבעות שלו עברו לאט לאט על שפתי וירדו לצווארי הפנים שלנו
התקרבו, התנשקנו, זו הייתה נשיקה ארוכה ומלטפת מהפנטת
,נוסטלגית.
לא חשבתי על כלום חוץ מעל דבר אחד ,"כנראה שיש כוחות שפשוט
חזקים מאיתנו..."
בשנייה השפתיים שלו התרחקו משלי הוא אמר בקול שקט "גלי, כנראה
שיש כחות שפשוט חזקים מאיתנו..."

התגעגעתי לטעם שלה, לשפתיים שלה, לרכות שכל פעם חיממה אותי
מחדש. אני לא השתנתי. נשארתי בדיוק אותו העידו של לפני 10
שנים, אהבתי להנות מהחיים בצורה לגמרי שונה משלה, למרות שהייתי
כבר בן 27 לא הייתי בשום קשר רציני. חייתי ממיטה למיטה, צורת
חיים שהיא שנאה לא יכלה לקחת בזה חלק.
אבל בכל זאת היא יושבת כאן מולי זה אומר שהיא לא שכחה אותי.
ליטפתי את ידיה פתאום הרגשתי שיש לה על האצבע טבעת אירוסין,
הבנתי שאיחרתי, שכנראה פיספסתי אותה, לא רציתי לשאול - לא
רציתי לדעת, העדפתי להמשיך כאילו כלום.

הוא אחז בטבעת שלי .לא התכוונתי להסתיר וידעתי שאם הוא ישאל אז
אני אספר על ירון ,אני לא מתכוונת להסתיר אותו, אני אוהבת אותו
והוא חלק מהחיים שלי עכשיו, אבל הוא לא שאל.
ישבנו על השובר גלים והמשכנו לדבר נזכרנו בחברים מהתקופה
ההיא,
"נטע חזרה לניו יורק, ביקרתי אצלה בראש השנה..." אמרתי.
"דווקא את עמרי פגשתי לא מזמן..." הוא אמר, עמרי היה החבר הכי
טוב שלי, לצערי לא יצא לנו לשמור על קשר שמחתי לשמוע עליו,
"הוא טייס" הוא הוסיף והופתע שהקשר ביני לבין עמרי ניתק.

הייתי צריך לחזור לירושלים, כמעט שכחתי מהספר, בסוף הפגישה
הבאתי לה אותו, היא התרגשה. נפרדנו בחיבוק וקבענו להיפגש בעוד
10 שנים, כאן על השובר גלים.

רכבתי על האופניים בחזרה לכיוון רחוב אחד העם הספר שלו ישב
בתיק שלי פחדתי לפתוח, פחדתי לקרוא, נכנסתי הבייתה פתחתי את
מגירת הסודות שלי וזרקתי את הספר עמוק עמוק לתוך המגירה בפינה
הכי חשוכה שלה ומיד הרמתי טלפון לניו-יורק, לא לירון, לנטע.

השעה הייתה אחת בלילה, הטלפון צילצל, מי המשוגע שמתקשר בשעות
האלו?!
ישבתי על הגג הדירה שלי במנהטן עם כוס קפה והרמתי את הטלפון,
מהקו השני נשמע קול מהוסס "נט את ערה?" זו הייתה גלי, חשבתי
שהיא התקשרה כי ירון לא ענה לה או משהו, טוב מה היא מצפה, אחת
בלילה עכשיו... "כן, בובי אני ערה, קרה משהו? את נשמעת
מהוססת..." אמרתי.
"נט, את זוכרת מה התאריך היום?",בשביל זה היא התקשרה?, זה לא
היומולדת שלה, היא נולדה בדצמבר, כמוני.
"אמממ ה-28.3... נו...?!"
"את זוכרת איפה הייתי ב-28.3 לפני 10 שנים??" היא השתגעה
לגמרי..."בבית ספר?!" עניתי בציניות, "לא, מפגרת! לפני 10 שנים
נסעתי עם עידו לים... זוכרת?!" אני לא מאמינה שבזה היא נזכרת
עכשיו, היא רוצה לחגוג את זה או משהו?! "חח גולי זכור לי
משהו... אבל למה נזכרת בזה עכשיו?!" "נפגשנו היום, בים, בשובר
גלים... נט, כבר שכחתי איך עידו שלי נראה, איך הטעם שלו ואיך
מרגיש המגע שלו..." הייתי בשוק, לא יכולתי להגיב. זה מסוג
הדברים שאפשריים רק בקשר כמו של עידו וגלי, לקח לי שתי דקות
להגיב ואז אמרתי "איך זה קרה?" היא המשיכה לספר לי, תמיד ידעתי
שעידו המאצ'ו של השיכבה מאוהב בגלי, היום זה הוכיח את עצמו,
רציתי לשאול מה עם ירון אם היא מתכוונת לחזור לעידו או משהו,
אבל פחדתי לשאול, ירון היה בחור חכם ויפה ואהב את גלי כמו
מטורף, היא גם אהבה אותו, אבל עדיין עידו היה החולשה שלה.
סיימנו את השיחה, תמיד עשה לי טוב לשמוע מה קורה עם עידו וגלי,
וגם הפעם אחרי 10 שנים עדיין עשה לי טוב.

זה היה בוקר ה28.3.2026 ,בוקר אביבי וחמים,קמתי מוקדם. הייתי
צריכה להכין את אלה לבית הספר ולמהר לעבודה, ירון היה בפגישת
עסקים ביפן ושוב הייתי צריכה לעשות הכל לבד. כרגיל יצאנו מהבית
רק בעשרה לשמונה וראיתי איך אני מאחרת שוב לעבודה.
בסופו של דבר ישבתי במשרד הקטן שלי שעמד בבנין מול כיכר רבין
הבטתי דרך החלון והתחלתי בעבודה, פתחתי את היומן בכדי לראות
איזה פגישות יש לי היום ופתאום ראיתי שיש איקס קטן בראשית
העמוד, מיד נפל לי האסימון, יצאתי מהמשרד והודעתי לעינבל
המזכירה שלי שתבטל את כל הפגישות להיום כי התקשר מבית הספר
ואמרו שאלה חולה.

קמתי בבוקר, בוקר-צהריים, בדיוק חזרתי השבוע מתחרות של
האופניים בדנמרק, הייתי אמור להישאר עוד יומיים אבל הגורל רצה
שאני אחזור מוקדם.
הסתכלתי בשעון הדיגטלי שהיה מונח לידי התאריך היה היום
ה-28.3.2026 קמתי במהירות מהמיטה ונסעתי לתחנה המרכזית
בירושלים לקו 480 לת"א.
כל הדרך תהיתי אם היא זוכרת ומה איתה עכשיו היא בטוח נשואה
ואפילו אמא ואני עדיין רווק.
נרדמתי בדרך ונזכרתי בנסיעה ההיא לפני 20 שנה, נזכרתי באיך
שהיא הייתה ובאיך שהיינו ובאיך שהכל נגמר, הייתי לחוץ והנסיעה
לת"א נמשכה נצח.

יצאתי מהמשרד בלחץ מטורף להספיק הכל, ממש היה לי חשוב לראות
אותו, הייתה לי הרגשה רעה מהתחלה.
נכנסתי לאוטו ועמדתי בפקק ענקי באיילון דרום ידעתי שאין מצב
שעד 2 בצהרים אני מגיעה לים.

ירדתי בתחנת ארלוזורב והלכתי לכיוון שוק הכרמל, הלכתי הליכה
מהירה בריצה, בכדי להספיק לראות אותה. פתאום שמתי לב שאני בא
בידיים ריקות קניתי שתי בירות כמו אז, וחפיסת שוקולד פרה, היא
תמיד אהבה שוקולד. כל כך רציתי לראות אותה, להתנצל על פעם שהיא
תשמע את הסליחה שלי, בתקופה האחרונה התחלתי להרהר בתקופת
הנעורים שלי, הרגשתי שאני חייב לה סליחה ענקית, איך היא כל פעם
סלחה לי מחדש, ואיך לא היה לי איכפת לפגוע בה, אבל זה לא שלא
היה לי איכפת פשוט הייתי שונה והייתה לנו תפיסה שונה לגביי
דברים מסויימים בחיים אבל היו לנו כל כך הרבה דברים ממש דומים,
היינו דומים ושונים ביחד.
הגעתי לחוף, ישבתי על הובר גלים השעה הייתה אחת וחצי. נשכבתי
על אחת האבנים ועצמתי עיניים. השמש החמימה של תחילת האביב
ליטפה את ראשי, נמנמתי קצת ורציתי שהיא תבוא כבר.

הפקק הזה נמשך. עצרתי את האוטו והתחלטתי להתחיל ללכת ברגל,
נעלי העקב הגבוהות שלי לא ממש הואילו וגם לא יכולתי לרוץ
בגללן, הייתה לי הרגשה רה לגבי כל הסיפור הזה התחלתי להיזכר
בתקופה של התיכון כמה נתתי לו לפגוע בי ולהיות אליי מנייאק
ואיך תמיד סלחתי ובעצם לא הבנתי למה חשוב לי לראת אותו עכשיו
בכלל.
השעה הייתה 2 אחר הצהרים והייתי רק בחצי מהדרך.

הסתכלתי בשעון, השעה הייתה כבר שלוש. החלטתי ללכת, היה לי קשה
להרים את עצמי, לא האמנתי שהיא שכחה, אבל כנראה שכן, כנראה
שהיא שכחה. כנראה שמישהו תפס את המקום שהיה שלי בחיים שלה ולא
חשוב לה לראות אותי החלטתי להישאר עד שלוש וחצי.

בשלוש ועשרים הגעתי לים רצתי על החוף רציתי להספיק לראות אותו
,השובר גלים שלנו היה בסוף החוף, השעה הייתה שלוש שלושים וחמש
הגעתי לשובר גלים והוא היה שומם, לא היה שם אף אחד מלבדי,
פרצתי בבכי, הוא שכח, למה ציפיתי שהוא יזכור את זה בכלל?!, הוא
נשאר אותו הדבר. ניקיתי את החול מהרגליים והלכתי בהליכה איטית
לכיוון האוטו, הוא שכח, הוא פשוט שכח.
כל הדרך לאוטו המשכתי לבכות. האיפור נמרח לי ואנשים ברחוב
התחילו להסתכל מוזר לא היה לי איכפת, הוא נשאר בן זונה.

בשלוש שלושים ושלוש קמתי מהשובר גלים, היא כבר לא תבוא חשבתי,
לא האמנתי שהיא שכחה, זה כל כך לא מתאים לה, היום בגיל 37 אני
יכול להגיד שאיבדתי את גלי במאה אחוז, אני כבר לא אשאל עלייה
ואני צריך לשכוח וסוף סוף להתחתן עם מישהי, כי גלי כבר לא
תבוא, כל הדרך לתחנת ארלוזורוב שתקתי עם עצמי, הלכתי באופן
עיוור ואפילו את השיחות השקטות שאתה עושה עם עצמך לא ניהלתי.
עליתי לקו 480 של השעה ארבע וחמישה לירושלים, ישבתי על הכיסא
והנחתי את הראש על החלון ושקעתי בשינה עמוקה.

הגעתי לאוטו השעה הייתה עשרה לארבע, פתחתי את הרדיו על גלגלץ,
ברקע התנגן השיר, "Memory", רציתי לבכות. ישבתי באוטו דוממת
בלי להתניע ונשמתי עמוק דמעה נוספת זלגה על הלחיים שלי, זהו זה
נגמר סופית.

שלום כאן דנה גינוסר מאולפן החדשות בגלי צה"ל ברגע זה נשמע
פיצוץ בקו 480 מת"א לירושלים. מדובר בפיגוע טרור, אירגון החמאס
לקח אחריות על הפיגוע, כנראה מדובר בפיגוע רב נפגעים, הנה הרגע
קיבלתי דיווח ישיר ממקום הפיגוע כרגע מדובר על כ6 הרוגים 12
פצועים קשה ו24 פצועים קל עד בינוני, כרגע אנחנו לא יכולים
לפרסם את שמות ההרוגים נחזור בעוד דקות מספר.

כאן שוב דנה גינוסר. ברשותנו שמות של 3 מההרוגים בפיגוע, יונתן
בן-דוד בן 19 מגבעתיים, הילה כהן בת 25 מירושלים, עידו אברהם
בן 37 מירושלים.

קפאתי באוטו, לא האמנתי למה שאני שומעת. בכיתי בכי היסטרי,
עצרתי בצד ובכיתי עד כאב שורף בגרון, הוא בא, פיספסנו אחד את
השני, הוא בא והוא מת.

זה היה בוקר ה29.3.2026, הורדתי את אלה בבית הספר והמשכתי לבית
העלמין בירושלים. כל הדרך עברה בי צמרמורת נוראית, נסעתי
בשתיקה לא רדיו ואפילו לא ניהלתי את השיחות השקטות הקטנות על
עצמי. בכניסה לירושלים התחיל לרדת גשם נוראי.
החנתי והגעתי למקום בו התאספו כולם, ראיתי את אמא שלו ואחותו,
הן היו שבורות, פתאום זיהיתי כמה חברים מהתיכון. עמרי עמד בצד
ניגשתי אליו, היה מוזר לראות אותו, הוא התקרב אליי, הגשם המשיך
לרדת, הוא חיבק אותי חיבוק ענק, פרצתי בבכי, הוא אמר "ידעתי
שתבואי".
פתאום התאספו עוד חברים מהתיכון. כולם באו לחלוק לעידו שלי
כבוד אחרון. כל ההלוויה עמדתי בשתיקה .
טל, חברת תיכון משותפת, ניגשה אליי ואמרה שהיא חייבת לדבר איתי
יצאנו ביחד מבית העלמין לכיוון קפה עטרה שבשכונת רחביה
בירושלים.
כל הדרך באוטו לבית הקפה שתקנו. חניתי ברחוב עזה. טל הביטה בי
והעדיפה לתת לי את השקט שלי, הגענו לבית הקפה, טל לא השתנתה
הרבה, היא אמרה "אני מאוד שמחה לראות אותך, אבל אני לא חושבת
שזה הזמן והמקום לדסקס על זה עכשיו. אני לא יודעת אם את יודעת
אבל אני ועידו נשארנו חברים טובים, הוא לא הפסיק לדבר עלייך
בתקופה האחרונה, היום לפני ההלוויה אילנה, אמא של עידו, נתנה
לי מעטפה שזק"א מצאו בהריסות של האוטובוס, חשבתי שזה יעניין
אותך..."
היא הביאה לי את המעטפה. צמרמורת נוראית עברה לי בגוף, פתחתי
אותה והוצאתי תמונה, זו הייתה התמונה שהבאתי לו לפני 20 שנה של
שנינו מפורים בכיתה י"א, מאחורה היה כתוב,
      "לעידו
          פורים 2006
               גלי"
פרצתי בבכי. בתוך המעטפה היה עוד פתק קטן שבו היה כתוב, "גלי,
אני אוהב אותך, עידו".
הבכי שלי רק התעצם לא האמנתי שמעטפה יכולה לשרוד ובן אדם לא.
טל באה וחיבקה אותי, רציתי הבייתה, רציתי לברוח, אמרתי לטל
להתראות נכנסתי לאוטו ונסעתי לבקר את אמא בשכונת בית הכרם
בירושלים.
נכנסתי לחדר שלי שלא השתנה בכלל מסוף כיתה י"ב נכנסתי למיטה
ונרדמתי, חלמתי על הפגישה הראשונה שלי ושל עידו, אז בכיתה י'.