[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רועי סלע
/
סיאנס - פרק 1

"אמא, סגרי את החלון!" צעק גל על אמו שדאגה להעיר
אותו בדרך מאוד מקורית ולשלח בו אלפי קרני שמש ישר על הפנים.
"קום, יש לך בערך 53 שניות להיכנס לשיעור פסיכולוגיה
ואתה כאן שוכב כמו מת". אחרי שפקח חצי עין להביט באמא
שלו, גל שם לב שהיא כבר לבושה ומוכנה לעבודה והמפתחות של
המכונית כבר אצלה ביד. "אני מחכה לך למטה, תזדרז!"
בקושי רב, גל אילץ את עצמו להתעורר. בצעדי צב נכנס לחדר
האמבטיה צחצח שיניים, שטף פנים, הביט במראה למשך 5 שניות, דאג
להעביר את היד על השיער שלא נראה בשיאו ויצא מהחדר.
גל פתח את הארון ואחרי שזרק שתי חולצות על המיטה שמאחוריו בחר
חולצת טי שחורה חלקה, ג'ינס כחול כהה משופשף, חטף את הילקוט
ויצא מביתו.
גל, תיכוניסט ממוצע בלי שום תכונות יוצאות דופן, אולי חוץ
מהכישרון הבולט שלו לעצבן אנשים עם הציניות שלו. רזה, נראה
טוב, עיניים חומות, שיערו גלי וחלק, עולה בשיפוע כלפי מעלה.
חבריו צוחקים עליו שהוא דומה לגל מהקומיקס הנודע "זבנג",
ובעקבות השם הדומה והחיצוניות המושכת, גל קיבל את הכינוי
מחבריו "זבנג". הוא שנא את זה.
אחרי שנכנס לאוטו עייף ומותש מעבודת הערב שלו אצל הדוד שלו גל
השעין את ראשו לאחור ונתן לעיניו להסגר. השקט כמובן לא נמשך
יותר מידי זמן.
"עד מתי עבדת אצל איתן אתמול?" שאלה אמו.
"12 וחצי". סיים גל את השיחה בפשטות.
"היה קשה?!" ניסתה אמו להשיב אותו לקרקע.
"אימא, דברי איתי שוב כשהירח ירד ואני אחזור להכרה"
כדי להרוויח קצת כסף קטן ליציאות של ימי שישי עם החבר'ה, גל
עזר בחנות של דוד שלו בעיר. בד"כ לא היו לקוחות אז גל
בילה את רוב זמנו בשליחת הודעות בפלאפון לחבריו או התקשר
לאיזו בת או שתיים שכעסו עליו שהוא "לא שומר על
קשר".
החנות הייתה מעין מכירה של חפצים מיסטיים: אבני מזל,
לוחות של מזלות שסיפרו מה הכוכב של כל מזל ומה ההורוסקופ
שלו, חפצים למניעת חלומות רעים וספרים על גבי
ספרים של סיפורי רוחות. גל לא ייחס לזה יותר מידי חשיבות.
גל לא התעניין כמעט בשום דבר, אפשר להחשיב אותו כמעט לאדיש,
אילולא היה עסוק בלנגן על העצבים של אימא שלו עם הגיטרה או
לפתוח בויכוחים עם המורות.
אז לרוב גל חוזר הביתה מותש מהעבודה בשל השעמום הגובר. מדי
פעם היו נכנסים לחנות אנשים שהתעניינו בתוכן החנות
ומה כל דבר אומר, ושאלו שאלות בלי לקנות כלום. גל התייחס לזה
כאל עלבון ובזבוז זמן של דיבורים.
היחידים שבאמת היו קונים משהו היו דווקא אנשים צעירים
שהתעניינו בכל המיסטיקה הזו, או אנשים מבוגרים שגל ראה אותם
כ"מוזרים".
אבל כשדוד שלו ביקש עזרה, היה קשה לסרב לו. וגם לא הזיק לו
קצת כסף בכיס למשך השבוע.








"ביי, תתעורר, תלמד, ואל תעשה שטויות". אמרה
בזריזות אמו, שמיהרה לסגור את הדלת של המכונית בהתכופפות קדימה
ולנסוע לעבודה.
"ביי אמא". יצא גל מהאוטו ונעמד מול שערי בית הספר.
"כמה פעולות בנשימה אחת היא יכולה לצוות". חשב
לעצמו. הוא לא יכול היה לחכות שיהיה בן 18 וישתמש בתירוץ "אני
לא חייב להקשיב לך".
גל נכנס פנימה, אך לא התקדם לכיוון הכיתה, במקום זאת הלך
למגרש כדורסל שהיה ליד המבנים של הכיתות והתיישב באחד הכיסאות
שמחוץ לתחומי המגרש.
לא עברה דקה, וחברו הטוב ביותר מאור התיישב לידו.
"מה נשמע?!" שאל מאור.
"אין דקה אחת של שקט. למה אתה לא נכנס לכיתה?" אמר גל.
"הדפוקה לא הכניסה אותי". אמר מאור ופתח בחיקוי של
המורה לפסיכולוגיה: "אין כניסה למאחרים, אם היית מאחר
לפרויד הוא היה גובה על זה כסף". סיים מאור בחיקוי.
"מזל שלה שאני לא יודע מי זה פרויד, אחרת הייתי מזיין
אותו מכות".
גל העלה חיוך על הפנים ונעמד. "בוא, יש לנו עוד חצי שעה
עד סוף השיעור. נלך למעלה."
גל היה בטוח שכשהקימו את בית הספר, יחד איתו הוקם חדר
שנועד להיות לתלמידים שמבריזים מהשיעור. ממוקם בסוף המסדרון
של הקומה האחרונה.
ברגע שנכנסו מצאו שם עוד שישה תלמידים שכנראה גם להם לא היה
אינטרס לשמוע אוסף של שטויות שיוצא מפי אנשים המכנים עצמם
מורים. העניין המוזר הוא שהמורים לא עשו שום דבר בקשר לאותה
כיתה ריקה. כאילו העדיפו שהתלמידים יבלו שם, מאשר במכירת סמים
או דברים דומים מחוץ לבית ספר.






שאר היום התנהל רגיל, בשיעורים לא נלמד חומר חדש, הוא אפילו
ויתר על ויכוח עם המורה לאזרחות רק כדי לתפוס עוד כמה שניות
של שינה כאשר משקפי השמש מכסים לו את העיניים.
הדבר היחיד שעניין אותו בבית ספר, הדבר היחיד שבשבילו היה
שווה להגיע לאזור שמוריד כל חשק ועניין... זאת עינת. כל הפסקה
גדולה בין 10 וחצי ל-11 בבוקר, גל היה מתיישב על הדשא הגדול
בחצר בית הספר, ומחכה לעינת שתעבור עם החברות שלה ותתיישב
קרוב. ברגע שזה היה קורה, גל היה עובר לדום שתיקה והופך
לדוגמן הבית של בית ספר ויצמן. בזמן שחבריו דאגו להציק לו
מסביב. "זבנג, מתי נראה אותך מעופף עם קספר?!"
"זבנג, קראת סיפורי רוחות טובים לאחרונה?!". צחקו
עליו חבריו בעקבות העיסוק שלו בשעות הערב.
בד"כ גל היה מסתכל ותוקף בחזרה אבל לא כשעינת בסביבה.
היה קשה לדבר לידה, מפחד שאולי תפלוט איזה משהו טיפשי ובכך
היא תאבד כל עניין בך.
שיער שחור חלק המגיע עד לכתפיים, גוף חטוב, פנים מהממות, רכות
כאילו כרגע היא יצאה מצילומים לאיזה מגזין.
עיניים כחולות, נמוכה, אבל בדיוק בגובה המתאים בשביל שלגל לא
יכאב הגב מלהתכופף בשביל לנשק אותה. חוץ מזה, ע"פ סקר
בנות אוהבות בנים גבוהים שמחבקים אותן.
לפחות הוא התנחם בעובדה שהוא מדבר איתה בחלומות כי מידת האומץ
שלו שווה לתחת.
אבל משהו היה שונה הפעם. גל לא ידע למה, אבל הייתה לו תחושה
מוזרה שעינת והחברות שלה מסתכלות לכיוון שלו.
והוא יכול היה להישבע שהוא לא דמיין את זה... אחרי חודשיים של
צפייה בה מתחילת השנה האם יש סיכוי שהיא סוף סוף מחזירה לו
מבטים?!
גל החליט לקחת צ'אנס והפנה בבת אחת את ראשו לכיוון בו ישבה
עינת עם שלושת חברותיה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"אבל קפטן קירק,
אני לא
נערה-שפחה
מאוריון! אני
אפילו לא
ירוקה!"







אילנה מסבירה
לקפטן ג'ימס
טיבריוס קירק
למה הוא ממש לא
מכיר אותה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/8/06 21:12
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רועי סלע

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה