שמלה שחורה. בד מבריק, גזרה צמודה, והכל במיוחד בשבילך. כמו
מוכן לתסריט שכתבת לעצמך לפני עשרים שנה. רואים קצת רגליים,
קצת כתפיים, קצת מהכל. יוגורט וביסים של מלפפון, כבר שנתיים,
עושים את העבודה.
ויש ואין מה לראות.
עצם מפרק שבולטת מהיד הלבנה החיוורת, מכוסה בצמיד כסוף. סופסוף
למדת להתגנדר.
מסקרה מוצקה, שחור בעיניים, ולעגל קצת ריסים. גברת או לא גברת.
אבל החלטית.

צללית ירוקה שמבליטה ת'עיניים ממלאת עפעפיים תמימות, וסומק
מעצב לך תווי פנים חדשות. עברו הימים של - לשבור לאמא את האודם
אחרי מריחה מאסיבית על האף, יותר מעל השפתיים - והגענו לעידן
של תוחם שפתיים, עיצוב וקצת חששות.

פלטפורמה בוגרת מהולה בנועזות מטורפת שרכשת לעצמך לא מזמן,
מכסה את הרגל בביטחון. זה מה יש בסיילים של הקיץ.

לב שקוף מזכוכית נותן תחושה שהוא עומד ליפול ולהישבר לרסיסים
מהצוואר החזק שלך, רק עצמות, להתנפץ על הריצפה ולהשאיר הרבה
ליכלוך.

והעגילים. מוטות כסף רציניים - כל כך לא הטעם שלך - מתנוססים
על האזניים ומרמזים על התמוטטות.
שלהם. שלך. של הכל.

רואים קצת ברך, גבה מסודרת ומותן יותר מדי צרה.

הלוואי ולא ימרח לך האיפור גם הפעם. הלוואי ולא יגרמו לך שוב,
לבכות.