אמרו שאפשר להמציא פרס על היות אשת השנה... או לכתוב על אמת.
היו שבחרו להמציא.
אני בחרתי למצוא על מה באמת היה מגיע לי
אני חושבת שמי שבחרה להמציא, זה פספוס.
לא אמרתי את זה, כי לא חשבתי שזה נחוץ.

אבל פה אני משתפת אותכם בהגיגי

אני חושבת שמי שלא מצאה בתוך עצמה
את מה שהיא כן עשתה, זה פיספוס.
התרגיל היה לדעתי לחפש ולמצוא ולזהות
איפה עשינו שינוי, איפה עברנו והצלחנו לעבור משוכה,
ולא חשוב באיזה נושא. לא הגבילו אותנו.

כל המשתתפות היו בגילאי בין 30 ל-60 +

הנושא בעצם היה על העצמה של הכוח הנשי.
יש לנו כוחות ואנחנו לא תמיד מזהים ומוציאים את היכולות שלנו.

יש שלא רוצים ללכת לטיפולים ממושכים פסיכולוגים וחפירות...
(אני בעד)
אבל אם לא, יש אפשרות לקבל "אימון אישי".
דר' מקול, (כושית דרך אגב) והבת שלה הן שעוסקות בנושא באמריקה
והן באו להזמנת אנשי המכללה בישראל... לא חשוב השמות כרגע, אני
לא טובה בלזכור את השם.

אז ככה, אחרי הסדנא מי שרוצה להמשיך ולזהות או להתפתח, יכולה
לקבל 12 שעות שבועיות לשיחת אימון בטלפון עם מדריכה, ישראלית
כמובן.
על ידי שאלות ממוקדות והבהרת הדברים בטלפון, יש שעורי בית,
וכעבור שבוע יש עוד שיחה טלפונית עם הבהרה.
וכל זה כדי להתמקד במציאת הייעוד שלנו ודרך המימוש.

כמובן שזה עולה עוד כסף.

מי שרוצה להמשיך ולהיות בעצמה מאמנת, זה נמשך שלוש שנים או
פחות או יותר.
כמובן בתשלום ובסוף, יש בחינה של אימון אישי על הד"ר בעצמה.

דר` מקול, חוץ מזה שהיא דוקטור, היא נחנה בעוצמה רוחנית
כבירה.
היא אינטואיטיבית למכביר, יש לה יכולה ראיה לדעת מה הייעוד ומה
"שם המהות" שלנו.
אנחנו היינו אמורים לבחור כל אחד לפי התיאור שלו את עצמו,
והתיאורים של הקבוצה לבחור לעצמו שם.
ומי שלא הצליח, היא עזרה לו.
אני בחרתי ב4 שמות. וביקשתי שתעזור לי לבחור שם המתאים.

בחרתי לי: השחר העולה, עוצמת הנשר בשמיים, מכשפה קוסמית
וחלילית קוסמית.

את השניים האחרונים היא ביטלה לגמרי. מה שתאם לי מאד כי הרגשתי
שזה לא ממש מבטא למרות שהרעיון נכון.

את השניים הראשונים היא איחדה קלות ל:

עוצמת השחר העולה.

ואהבתי את זה.

היא עזרה לנו למצוא את הייעוד שלנו.

כל אחד היה אמור על ידי מספר שאלות מנחות למצוא את הייעוד.

אני ביקשתי גם שתעזור לי... והיא בכלל אמרה משהו שלא חשבתי
עליו באותו רגע.
אבל הוא במהותי הבסיסית.

"מדיום, שמחבר בין הנשמות"

וזה מה זה מתאים לי. כי הרי זה בדיוק מה שאני חולמת תמיד,
אומרת, רואה ומקבלת ובכלל אני נורא אוהבת נשמות ומתים ומתחברת
איתם בצורה מפתיעה.

ופתאום היא אומרת לי את זה... זה היה פשוט נפלא.

כשאמרתי לה שזה לא יאומן היא אמרה שזה יאומן והיא כן יודעת.
והיא יודעת
לא סתם היא הגיעה למעמד שהיא הגיעה.

היא סוג הכושיות עם הישבן הבולט, גדולה, עם חישוקי זהב גדולים
לאוזניים.

היא מסוג הכושיות של "אמא אדמה". הבת שלה, אותו דבר אבל צעירה
יותר.

זו הייתה חוויה מאד מעניינת.

גם הקבוצה. התחלקנו ל 5 קבוצות. ובתוך כל קבוצה התחלקנו לתת
קבוצות בנות 4 או 5 בנות.

הפעם כל אחת מהבנות "דיברה" אלי, ואהבתי שהיא איתנו.

באחת הפעמים המנחה הישראלית כמובן, אמרה לאחת מאתנו שתעבור
לקבוצה אחרת כי אנחנו 5 והם 3 או לא יודעת מה...
לא הסכמתי. אמרתי "לא מוכנה... היא שייכת אלינו ואני לא מסכימה
שהיא תעבור"
בסוף הסדנא משהי אמרה שבזכותי לא התפרקנו ונשארנו מגובשות.
חימם מאד את לבי ושאלתי איך זה? מה עשיתי... ואז היא הזכירה את
המקרה דנן.

מפליא אותי, כי אני הרגשתי שהיא שלי, אז מה פתאום אתן לה
ללכת... ובעצם זה מה ששמר על כל הקבוצה על הלכידות שלה. אז אני
הייתי בעצם "אגואיסטית" אבל זה שירת את לכידות הקבוצה.

באוטובוס ביום האחרון לסדנא, לבי גאה ורשמתי על כל אחת
מהמשתתפות בקטנה, מה הרגשתי לגביה... ובסוף יצא מתאים לומר.
הן התרגשו מדברי ואני התרגשתי מהתגובות החמות.

אמרתי להן שזו פעם ראשונה שאני מרגישה ממש שייכת לקבוצה (וכל
הזמן היה לי בראש שזה לא ממש נכון, כי הקומונה הזו היא הראשונה
באמת... אבל פה זה קומונה ולא סדנה מונחית, ואני מתכוונת לסדנא
מונחית)
אז זו פעם ראשונה שיש לי קבוצה נהדרת, ומי שלא רציתי שתהיה על
ידי גם לא הייתה.
זה החזיר אותי באסוציאציה, לימי קבוץ כפר-החורש. הייתי בכיתה
בת כמה ילדים. בגיל 4 עזבנו.
תמיד היו לי געגועים... ועכשיו התחברה לי ההרגשה של השייכות
לקבוצה עם אונס הפרידה מהקבוצה שלי בכפר החורש. וכפר החורש זה
"פצע" בשבילי.
זה המקום של העצים, והירוק, והטבע הראשון שנטמע בי.

זה קיבוץ בתוך יער. היום זה כבר התפתח אבל אז זה היה ממש
בחיתולים היער היה יותר יערי, פחות בתים...ובשביל ילדה זה היה
ממש היער של כפה אדומה, או של שלגיה ושבעת הגמדים. פעם ראיתי
אותם למטה בעמק. את שבעת הגמדים.
וכשרציתי להראות להורים שלי מאיפה ראיתי אותם, אי אפשר היה כל
כך להבחין במקום... כי המדרון לא היה תלול כל כך.
ואז הבנתי שזה היה חלום ולא מציאות. עד היום אני זוכרת את
החלום הזה כמציאותי ביותר.

אז הקבוצה בסדנא הזו, זו פעם ראשונה שאני חווה שייכות עמוקה
לכל אחת מהן.
ובאוטובוס כתבתי על כל אחת מה אני מרגישה. לא ידעתי אם תהיה לי
הזדמנות לומר להן העיקר שזה יצא לי מהלב...
בסוף באמת היה לי הזדמנות לומר. כולנו התרגשנו.
הרגשתי שאוהבים אותי גם אם אני לא "נזקקת"..
נהיה לי חיבור להרגשת "המסכנות" "והקורבן" שרק אם אני נזקקת
אמא שמה לב אלי...עד היום.
אז הנה מצאתי שמותר לי להיות גדולה ועצמאית ובכל זאת יש מה
לאהוב בי.

ובכל אחת.

דר` מקול עשתה אימון אישי לבנות שהיו בקבוצתה. הן שילמו יותר
וזה היה התנאי להשתתפות שלהן...שהן יחשפו.
ופתאום אתן רואות שכולן בנות 40 ו- 60 ו- 30 אצל כולן יש
תקיעויות או אי הצלחות בעקבות אירועי ילדות שלא עובדו.
ואנחנו תמיד קשורים בחבל הטבור להורים, גם אם אנחנו "גדולים"
אבל התפקיד שלנו זה לזהות זאת, להתמודד ורק אז לשחרר.
ואת זה קשה מאד לעשות לבד.
ולמה הגיעו לשם הנשים, באמצע החיים מכל קצווי הקשת והארץ?
כי כל אחת הרגישה שהיא יכולה לעשות יותר, או שרצתה להיפתח לעוד
דברים
או הרגישה שיש לה עוד מה למצות...

אני חוויתי מאד והתרגשתי ובכיתי המון...דמעות של נשמה כאלה של
הזדהות עם המקרים או סתם של הזדהות עם מי שריגשה באופן מיוחד.
לא רק אני בכיתי.
אבל הדר` תמיד נשארה שלווה וממוקדת, כי...
כל הבעיות הן לא שלה... הן של המטופלת... היא נשארה בחייה שלה,
ללא דרמות
היא עשתה את ההפרדה מה שלה ומה של ההיא
וזה מה שאתן מנסות לומר לי פה הרבה, בייחוד דגנית "זה שלה, לא
שלך"

אני מרגישה כרגע שלעבודה אגיע פנינה קצת שונה..יותר ממוקדת..
בכל אופן יותר על יד עצמי פחות הולכת לאיבוד
וזה בעצם הייתה הסיבה שהלכתי לסדנא למצוא את קולי בין שאר
הקולות והרעשים סביבי.

ואם יהיה לי קשה, או אפשר במאי לחזור על הסדנא שנית.

זהו ספרתי לכן את חוויותיי.
מקווה שלא השתעממתן.
ואם כן בוודאי הפסקתן באמצע.

אחד הדברים שאמרו לי בצורה מאד בולטת שאני כנה וישרה, ואמיצה
וחכמה
ואפילו נשית..  וזה קצת הפליאני, כי אני מרגישה שאני מגושמת
ושמנה
כמובן שמחתי לשמוע. וכמובן אמרתי תודה.

אז תודה לכן בנות שהקשבתן לי גם פה.


ואם יהיה לי מה להוסיף, ברשותכן אשתף אותכן.