כל יום אני חושב אם לקפוץ או לא. או מאיפה.
נדב, תדע לך שאני כן אבטיח לך, אני אצלצל אליך לפני שאני
קופץ.
אמא, אני שונא אותך! את הורסת לי את החיים! נדב, אתה מציל אותי
ועוזר לי. תצאו לי מהחיים!
אני אוהב אותך נדב. אם תמות, אני כבר לא אבכה בדימיון.
אני קופץ נדב! כבר קפצתי!
אני רק צריך לצלצל אליך, נדב.
"שחף, תצלצל אלי לפני שאתה קופץ". אבל אני אוהב אותך נדב!
בבקשה נדב, אתה לא תקפוץ, אני דואג לך יותר ממה שאתה דואג לי.
אמא, די לצעוק, את משגעת פה את כולנו! כשאני אקפוץ את תהיי
בשקט.
"שחף, למה אתה לא מצלצל אלי?" כי אני בוחר נדב, אני בוחר.
אבל נדב, אני אוהב אותך! בבקשה אל תמות! תראה אותי בוכה ותן לי
לקפוץ במקומך!
זה חודר לכל העצמות שלי, לכל חור קטן. אני אקפוץ!
אני קופץ! קפצתי! אוי, שכחתי לצלצל לנדב. רק שידע שאני אוהב
אותו, אני אמור לדאוג, ככה אני חושב. "שחף, שתדע שאני אקפוץ
איתך לקבר כשאתה תקפוץ."
אבל קפצתי מהתחלה! נדב, אל תדאג לי, אתה יותר מיוחד. "זה לא
נכון."
נדב אני אוהב אותך! אמא אני שונא אותך!
אני כבר קפצתי...
אבא, אתה האיש הכי טוב כאן, כי אותך לא הזכרתי.
אבא, אם אני אומר שאני אוהב את נדב זה לא אומר שאני לא אוהב
אותך.
אבל נדב! אני אוהב אותך!
ומתתי.
"שחף, תצלצל אלי לפני שאתה קופץ."
וצלצלתי.