דייט- מתקיים רק כאשר קיימת האופציה לומר, לאחר שסוכמו פרטי
המפגש, 'איטס א דייט.' (א.ב.)

פעם מזמן, כשהייתי בתיכון, היה לי חבר בשם שחף. הוא היה החבר
הראשון שלי. הייתי בת 16. אחרי שהוא הציע לי חברות, קבענו לצאת
לדייט. "תני לו לחכות לך למטה, בזמן שאת שמה את הליפסטיק",
אמרה לי מי שהיתה חברה מאוד טובה שלי בתיכון וקוראת 'לאישה'
מגיל 7, "אף פעם אל תתני לו להרגיש שחיכית לו."
קבענו לשעה 20:30, ואני הייתי מוכנה לגמרי ב-20:00. חוץ
מהליפסטיק. מבחינתי הדייט הזה היה צריך להתנהל כמו בסדרות
הקיטש המתוקות ביותר. לבשתי שמלה, התבשמתי, ציחצחתי שיניים.
בעודי נרגשת, מפנטזת על הרגע בו יגיע האביר שלי לאסוף אותי,
אני מקבלת טלפון לנייד ממספר בזק לא מוכר. "אביה, זה אני",
לוחש אלי קול מיסתורי ומבוהל. "שחף?" "כן." "מה קרה, למה אתה
לוחש?" "זה לא חשוב עכשיו. תקשיבי, אני יוצא לכיוונך, ואני
אתקשר אלייך מטלפון ציבורי כשאגיע קרוב לבית שלך. אני אגיד לך
לרדת. ואז תרדי. אבל תלכי קצת רחוק מהבית. אני אגיד לך איפה
ניפגש. אבל חכי שאני אתקשר. ואז נפגש." העובדה שהאביר שלי לא
ענה על הקריטריונים של דייט "דוסון קריקי" לא הפריעו לי להמשיך
בשלי ולחלום שהכל הולך להתנהל כמו בסרטים. הוא התקשר, ורק אז
מרחתי את הליפסטיק.
יצאנו לגינה הציבורית ליד התיכון וישבנו במתקנים.

זה הדייט היחיד שהיה לי בחיי.

חשוב שאגדיר מהו דייט בעולמי שלי.
אני לא מדברת על זה, שבאחד מערבי המשרד השתכרת נורא ונמרחת על
החדש. אני גם לא מדברת על משהו שצומח אחרי היכרות ממושכת. לא
על הפעמים ההן שאספו אותך מהבר ולמחרת הרגשת כמו מלכת חיי
הלילה של ת"א, ולא, גם לא דרך האינטרנט. הייתי שם, אבל לי זה
לא הספיק. פנטזיונרית כמו שאני, אני מדברת על היכרות מפתיעה,
על קליק מיידי. למשל - ראית מישהו שמאוד מצא חן בעיניך ונתת לו
את הטלפון שלך. הוא התקשר. דיברתם קצת, צחקתם במבוכה, ובסוף
מישהו שאל "אז מתי נפגשים?" - והרי לכם האופציה- אחרי שעונים
על השאלה הזו, אפשר לומר - "איטס א דייט".

ואיך הייתי רוצה. הייתי רוצה להגיד שאני לא יכולה היום, אני
יוצאת לדייט. הייתי רוצה לשיר במקלחת ולפרגן לבחור שעומד להגיע
בכל המעלות- קול סקסי, מראה מדהים ואישיות כובשת. ביישן, אבל
שובב. חתיך, אבל לא מודע לכמה שהוא יפה. הייתי רוצה לפתח
ציפיות, למדוד את כל הארון ולחשוב מחשבות קיצוניות כשאני יורדת
במדרגות. לצערי, אני אמנם מכירה את המצבים האלה היטב, אבל אף
פעם לא עם מישהו ממש חדש. המחסור בדייטים גורם לי למחזר אקסים
(ראו סימפטום שיחת הטלפון המתורצת), להתמרמר על זוגות ברחוב
(יופי להם. באמת יופי), לחשוב, שכששלמה גרוניך שר "יש לי
סימפטיה לאנשים מתייאשים בתל אביב", הוא אולי מציע לי לצאת
איתו בעקיפין, ובכלל, להרגיש כאילו אני היחידה בעולם שמודה
באמת - דייטים יש רק בסרטים. או לבחורות בשם ליאת שגרות באיזור
השרון.

ואני כועסת. בזמן האחרון, בכל פעם שאני יוצאת עם חברה לשוק
הסינגלים, אני סוקרת את ההיצע ולא יוצאת אפילו עם שתי ביצים.
לפעמים אני חושבת שהאשמה היא בי. אולי אני דורשת יותר מדי. אבל
לרוב מה שאני רואה לנגד עיניי בכל הפאבים והברים, אלה אנשים
שתל אביב אכלה את נפשם וירקה יצורים מכורים לסקס ופוזה. אין לי
שום בעיה עם סטוצים או סקס ללא מחוייבות, פשוט עברתי את השלב
הזה. כל כך קשה להודות בזה - אבל אני רוצה אהבה. אני רוצה דייט
אמיתי, כזה שיתעניין במה שיש לי להגיד ולא רק ישמח שאני מדברת
כי זה אומר שהולך לו. כך קורה, שכשאני מסתכלת בגברים ההם, הם
נראים לי ריקים, מסוממים וחרמנים, ואני מרגישה כאילו לא אמצא
אהבה לעולם. כשאחד מהם ניגש אלי, אני מייד מסרסת אותו. "איפה,
איפה?" אני אומרת לסיוון בייאוש. "את רואה פה מישהו? כי אני
לא. איפה מוצאים דייטים? מאיפה זה מגיע? ולמה רק אלי לא? מה רע
בי?"

והנה מתחיל לו חוסר הביטחון לבצבץ. מה אם רק בעולמי הדברים
נראים כך? מה אם מדי יום ביומו, כמחצית מאוכלוסיית הרווקות
בישראל זוכה להתחבט בשאלת "לגלח רגליים, או למנוע מעצמי את
האפשרות לשכב איתו בפעם הראשונה"? מה אם אני פשוט לא מוצאת חן
בעיני אלו שמוצאים חן בעיני, ואשאר לבד, לעולמי עד, מספרת על
חיי הרווקות עד גיל שבו יפוג תוקפי?

לאחרונה לקחתי את העיניינים לידיים. הפצתי את עצמי באתרי
היכרויות אינטרנטיים למיניהם, למרות שזה סוטה מההגדרה המקורית
שלי לדייט. ניסיתי, באמת שניסיתי, אבל כשפונים אלי אנשים כמו
"עבד34" זה לא עוזר. כל התהליך הזה, של היכרות דרך המסך, מנוכר
לי מדי.

"שידכתי כבר 3 זוגות", אומרת לי תמרי, "אני יכולה לנסות לשדך
לך מישהו גם". מאז שהיא אמרה לי את המשפט הזה, הספקתי להשניא
את עצמי עליה בשאלות על התקדמותה בנושא. "ביקשתי מבעלי שירחרח
בחברה שלו", היא בונה סיפור כיסוי, "יש שם המון גברים. אנחנו
מחפשים". הייתי רוצה להאמין שבעלה יושב בחדר קטן, בקצה
המסדרון, לבוש בחליפה ומכניס מועמדים אחד אחד לחדר.  בידיו
קורות החיים שלהם פלוס תמונת פנים בגודל A4, וכשנכנס הבחור עם
הגומות, בעלה מחייך בשקט וכותב "עבר". משהו אומר לי, שהוא נכנס
למטבחון בבוקר להכין קפה, ראה שם את איש המחשבים, שאל אותו אם
הוא רוצה שהוא יכיר לו מישהי, ואיש המחשבים ענה "אחי, אני
נשוי". ובזה זה נגמר. אבל מה אכפת לה, היא כבר שידכה שלוש
זוגות. היא לגן עדן תלך, משולבת ידיים עם בעלה.

אני לא יודעת איפה ניפגש. ואני גם לא יודעת אם אי פעם אזכה
לממש את פנטזיית הדייט המושלם שלי. כזה שבו אני יורדת למטה,
מלאה בהתרגשות, מתה מפחד למעוד על העקבים, והוא מחכה לי מחוץ
לרכב. אומרים שלום בחיוך מבוייש, נכנסים לאוטו. בלב, שנינו
ננשום נשימת רווחה מרוגשת. הערב יעבור כל כך מהר, ונרגיש שלא
רוצים לחכות עד הפעם הבאה. נדבר על מוזיקה, על חלומות, על
מצבים מביכים ועל הדברים שאנחנו הכי אוהבים. בסוף הוא יוריד
אותי בבית, נפרד בנשיקה כיפית כזו, כזו שתעשה לנו דיגדוגים
באצבעות. כשאעלה הביתה, אזרק על המיטה כמו שאני, אבהה בתקרה,
ואחייך. אני לא ארצה לספר לאף אחד איך היה, כי אי אפשר
להסביר.

אז אני עדיין מחכה. חוגגת את הלבד והרווקות. אבל בוא נקבע, שלא
תתעכב יותר מידי. אוקי? איטס א דייט.

פורסם בMSN singles