פרק ראשון
26 באפריל 2005 -  יום שלישי


רס"ר טל רגב ישב במשרדו מול שולחנו, והחזיק טוש זרחני צהוב
בידו.
על השולחן ניצבו כל כלי הכתיבה אותם היה צריך טל בשביל לבצע את
עבודתו. בנוסף, נפרש על השולחן תצלום אוויר גדול שהיה מרופט
למראה, בו נראה איזור עזה.
טל קודם במפתיע במשרה בחיל המודיעין, כאשר עבר למשרד בקריה.
קודם לכן הוא הוצב, כמו במהלך תשע השנים האחרונות, בבסיס חיל
המודיעין במרכז הארץ. המעבר למשרד, שהתבצע במהלך החורף הקודם,
לא עבר חלק. טל התמהמה במעברו למשרד, שכן לא היה מרוצה מהמעבר
הכפוי. יום אחד קיבל הוא הודעה שעליו להתפנות למשרה חדשה בקריה
בתל-אביב. נאמר לו שההחלטה לא ניתנת לשינוי מפני שנמצא שהוא
האדם המתאים לעבודה.
טל רגב, בניגוד לכל איש קבע אחר, אהב את חיי הבסיס עד כדי כך
שלא רצה לעבור לעבודה משרדית - שהייתה משעממת לדבריו.
בניגוד לתיאור אופיו הלא-שגרתי, מראהו החיצוני הזכיר במדויק
סטריאוטיפ של איש קבע בגיל העמידה. טל רגב היה בסך הכול בן 44,
אך היה קרח בשלב מתקדם ושערות ראשו היו אפורות. הוא טיפח לעצמו
במהלך השנים כרס קטנה, שאותה ניסה להוריד בכל מחיר כבר קרוב
לשנתיים.
במשרד, טל רגב העביר את הטוש בידו ושיחק בו מתוך שעמום. הוא
החליט, בפעם הרביעית באותו יום, שהגיע הזמן לצאת להפסקה.
טל קם מכיסא המנהלים שלו ופנה לעבר החלון, שתריסיו היו מוגפים
לשם קריאת אותו תצלום אוויר בבירור. הוא פתח את התריסים
והסתנוור מהשמש. לאחר התמהמהות קלה, התעשת טל ופנה לפתוח את
דלת משרדו כלפי המרפסת, שצפתה לעבר רחוב קפלן הסואן.
טל יצא אל המרפסת. היה זה יום אביבי נהדר, מלא שמש ופריחה. מיד
ניגש הוא כדי לקחת כיסא מתקפל מצד המרפסת. הכיסא החלוד מעט לא
היה אטרקטיבי בשביל טל, לכן נשאר הוא לעמוד. למרות הרעש הבלתי
נסבל של המכוניות הרבות שעברו באותה שעה בכביש, טל עמד לו
ונרגע מהשמש.
טל נכנס למשרדו לרגע בכדי לקחת את כוס הקפה שהכינה לו המזכירה.
לטענתו, המזכירה הנוכחית לא מצליחה לתפוס כיצד הוא אוהב את
הקפה שלו - דבר שחזר בפניה עשרות פעמים.
מלא תקווה שהפעם הקפה יהיה במינון הנכון, לגם טל מהקפה ונחרד.
לא רק שהקפה היה מר מדי, הוא היה גם קר.
מאוכזב, הוא הניח את הכוס על אדן המרפסת, והתיישב לידה.
הוא התכוון להוציא מדש חולצתו סיגריה, אך נרתע. כבר עבר חודש
מאז שנגמל מניקוטין, אך עדיין בוערת בו אותה תשוקה להדליק אחת
וליהנות. למרות התלבטויותיו, החזיר טל את הסיגריה לדש חולצתו.
אשתו הפצירה בו פעמים רבות שלא יחזיק אצלו סיגריות, אך טל טען
תמיד כי עצם הימצאותה של הסיגריה מוכיחה לו כי רוחו חזקה ולא
ניתן לשבור אותו.
טל חיפש כיסא אחר לשבת בו. הוא נכנס אל המשרד וגרר עימו אל
המרפסת את כורסת העור המפוארת. הוא מיקם אותה כך שתהיה עם הגב
למשרד, והפנים אל הרחוב. הוא נהנה מחום השמש וניסה להירדם.
לפתע שמע טל צלצול טלפון שבא מכיוון המשרד שלו.
מתעלם מהצלצול, טל ניסה לחשוב על דברים אחרים חוץ מעבודתו.
בזמן האחרון התרחשו כמה מקרים יוצאי דופן. כיאה לבכיר יחסית
בחיל המודיעין, הוטלה על טל משימה מודיעינית אקטואלית, כתירוץ
לנדנודיו הבלתי פוסקים לגבי קידום: מיפוי רכוש ומבנים ברצועת
עזה.
תפקידו בפירוט, היה נתינת פיצויים מדויקים למפונים העתידיים
על-פי מפה של מבנים המועדים לפינוי, שאותה יכין.
באחד הימים, מצא טל דבר מה חשוד בדיונות הגדולות שלחופי רצועת
עזה. הממצא נראה היה לו כהתנחלות בלתי-חוקית, והשערותיו אומתו:
הממונים עליו דיווחו, לפי דעתו, לגורמים בכירים יותר על אותו
מקום. טל תהה מה עלה בגורלו של הממצא זמן רב. רק בימים
האחרונים חזר לחשוב עליו, אחרי שצפה בעימותים הולכים וגוברים
לקראת ההתנתקות במאחזים בלתי-חוקיים ביהודה ושומרון.
אותו צלצול המשיך לצלצל זמן רב. טל העריך כי צלצל כארבע דקות.
הוא ידע שכנראה זוהי שיחה חשובה שחייב הוא לענות עליה, אך
למרות זאת העדיף לשכב בשמש החמימה.
לאחר כמה דקות של תנומה קלה, שנראו לטל כחצי שעה, הבחין טל
בדבר מה שרטט בכיס מכנסיו השמאלי. זה היה הביפר המיושן מימי
הבסיס. טל הביט בצג שלו באי-רצון. על הצג היה כתוב: "איפה אתה,
רס"ר רגב? אתה במשרד? אני מתקשרת ואתה לא עונה."
טל ידע מי היה שולח ההודעה. אותה מזכירה מרוטת עצבים שהמתינה
לו מול דלת משרדו. בעודו מספיק להשיב תשובה ברורה מאליה
למזכירה, דלת ההזזה שהובילה למשרדו הרעישה.
המזכירה פרצה מתוך דלת המשרד של טל במהירות, אחוזה בפאניקה
קלה. מצב רוחה לא היה יוצא דופן, מפני שרוב הזמן הייתה נתונה
ללחץ גדול.
טל טען כי זה משום שהיא פשוט לא יודעת איך לעבוד תחת לחץ. (אף
על פי שלא היה כמעט לחוץ במשרד) היא, מצידה, הייתה משלימה עם
הלחץ ולוקחת עוד כדור הרגעה.
המזכירה פנתה אל טל ברעד קל של התרגשות, כאילו הרגע חוותה משהו
חשוב.
"אתה לא תנחש מי עכשיו היה בטלפון, רס"ר רגב."
"מי זה כבר יכול להיות," השיב. "אשתי? היא יודעת שלא אספיק
להביא את איתי לחוג הג'ודו שלו. תגידי לה שאני בישיבה, או
משהו." המזכירה הביטה בו חסרת סבלנות.
"לא, לא." אמרה המזכירה בביטול. "הוא אמר ששמו..." התבלבלה.
"לא זוכרת."
טל פתח את פיו, ומיד קטעה אותו המזכירה. "מצאתי - זה היה
תת-אלוף כלשהו."
נבוך ורוגז באותה העת, טל פנה אליה בהבנה וסבלנות שאפילו הוא
עצמו לא ידע כיצד אגר אותה. "לא אמרתי לך, סיוון," גער בה
קלות. "תמיד לשאול את שמו של הבנאדם - אפילו פעמיים-שלוש, אם
את לא בטוחה שתזכרי. אפילו תרשמי את השם, העיקר שאני אדע עם מי
אני אדבר." המזכירה הנהנה בראשה בהסכמה. טל ידע שחרף מאמציו,
היא לא תפנים שום דבר ממה שאמר, אך למרות שאת המשיך. "את בטח
יודעת לאיזה מצב לא נעים את מכניסה אותי כשאי פונה לאיש שאת
שמו אני לא יודע."
"מצטערת, אדוני המפקד." התנצלה חרישית, ומיד פנתה פנימה אל
המשרד. היא אחזה לרגע במשקוף הדלת והביטה לרגע בטל לפני
שהתעשתה. "אני מיד מעבירה אליך את השיחה."
טל המתין רגע והתאמץ לקום מהכיסא כדי להחזירו אל המשרד. הוא
פלבל בעצבנות בעיניו והעיף את ידיו בעצבנות כשקם אל משענות
הכיסא. "כבר לא נותנים לנוח לרגע. אפשר לחשוב שאנחנו חמ"ל או
משהו בסדר הגודל הזה."
סיוון המזכירה מיהרה אל הדלפק שלה. היא עברה במהירות דרך חדרו
של טל, וחתכה אל דלפק עץ-האלון שמצוי היה מחוץ לדלת המשרד.
היא התיישבה בחיפזון על הכיסא והרימה את שפופרת הטלפון ממקומה.
היא הספיקה לשמוע את נעימת ההמתנה לפני שלחצה על כפתור מהבהב
בטלפון, שהעביר את השיחה אליה.
קול עבה נשמע רוטן מצדו השני של הקו, מתלונן על משך זמן ההמתנה
הארוך.
"מצטערת על ההמתנה, תת-אלוף..." משכה היא את הזמן.
"שמעון כהן." השלים הקול את דברי סיוון.
"כן. אני מעבירה אותך עכשיו אליו."
"תודה לך." התרצה הקול.
בחזרה במשרד, טל לא מיהר להביא את כורסתו אל שולחנו, ואף עוד
לא העבירה דרך דלת המרפסת אל המשרד עצמו. לפתע נשמע צלצול
טלפון.
טל מיהר אל הטלפון, ובעודו עומד הבין את הטעות שעשה כשהתעלם
מאותו צלצול לפני חמש דקות. לפני שהספיק להניח את הטלפון לצד
אוזנו, שם טל את ידו על הפומית והורה לסיוון לסגור את הדלת.
הוא ראה את סיוון מתיישבת במקומה ומתכופפת בכדי להוציא מתיקה
את חפיסת כדורי ההרגעה. הוא הניד בראשו ומלמל לעצמו: "היא לא
יודעת מה היא עושה לעצמה, המטומטמת." סיוון שלחה את ידה כדי
לסגור את הדלת.
אז הסיר טל את ידו מהטלפון. רגוע ושקול, עמד להצמיד את אוזנו
אל הטלפון, כששמע את האדם שהמתין לו בעצבנות. הוא היה האדם
ממנו חשש -בכיר מודיעין שהציג עצמו לטל תמיד בשם קוד, כזה או
אחר.
"מעניין מה השרץ רוצה הפעם?" שאל את עצמו טל. אותו אדם התקשר
אליו בנסיבות מסוימות בלבד. למעשה, האדם ההוא היה זה שמינה את
טל לעבודה בה הוא עוסק כעת, והוא היה הבכיר שהודיע לו על
חשיבות הממצא שלו.
"הלו? רס"ר רגב?" שאל הקול העבה, שעה שהצמיד טל את הטלפון
לאוזנו. טל חיכה שנייה והשיב במעין תגובה מהירה, כאילו חטף רק
עכשיו את הטלפון.
"שלום!" השיב בשמחה מאולצת.
"וברכה." טל הבחין בקולו העצבני של הבכיר, וחשש עוד יותר.
"בימינו כבר לא עונים לממונים עליך, רגב?"
"לא, מה פתאום." התלוצץ טל.
"רס"ר רגב," אמר הקול. "זוהי בושה וחרפה, הזמן שהיה עלי להמתין
כדי לדבר איתך."
"אני מאוד מצטער, אך רק לפני כדקה הודיעה לי המזכירה שצלצלת."
"זה בסדר, רגב. לא קרה שום דבר." אמר האיש, במעשה שלא היה
אופייני לו, לדעתו של טל. "צלצלתי לכאן בשביל להודיע לך הודעה
חשובה, רגב."
נראה היה לטל כי משהו חשוד קרה. אף פעם לא התייחס אותו בכיר
לזלזול בו בקלות ראש כזו.
"זה בקשר למה שמצאת ברצועה, רגב."
טל נותר עם פה פעור. הוא לא ידע מה בקשר למה שמצא, אך זה לא
נראה לו טוב. אחרי הכול, 14 שנים במודיעין מקנות לחייל ידע
מסוים במציאת מתקנים חשודים.
"התוצאה חיובית." המשיך הבכיר.
"מה זה אומר?" שאל טל. הוא היה נרגש, שכן זהו מתקן חשוד ביותר
לפי דעתו.
"זה אומר שזהו דבר די מסוכן, רגב."
"זה מאחז בלתי-חוקי? אולי ישיבה?" שאל.
"לא כלל." אז מיהר הבכיר לתקן את דבריו. ניכר היה שידע יותר
ממה שסיפר לטל. "אנחנו לא יודעים, אבל אנחנו מנסים לברר."
אותו מבנה, או בעצם מבנים, נראו לטל כקבוצת קרוואנים ששכנה
באופן מוסווה ביותר בין הדיונות, סמוך לים ולגבול עם ערים
פלשתינאיות ברצועה. טל חשב בתחילה שזהו מאחז בלתי-חוקי, אך
גילה שיש מעין סוג של שמירה מסביב למקום. המקום היה קניון רדוד
של ואדי, שהוסב בגאוניות למאחז. הוא הוקף בגדר ונשמר ע"י שלושה
ג'יפים. לצערו של טל, טווח הצילום של הלוויין לא הראה עצמים
בגודל של פחות ממטר. הוא הודיע זאת לממונים עליו וקיבל תשובה
שהנושא בבדיקה.
"אז מה זה אומר? יש פעילות חשאית שם למטה?" חקר טל. הוא ניסה
לדלות מידע בעקיפין מהבכיר אודות הממצא.
"חשוד במקצת." שיקר הבכיר. "חוץ מזה, לי יש מה להודיע לך לגבי
המשך עבודתך."
"סוף כל סוף." חשב טל בהתנשאות. היה נדמה לו שאמר זאת בקול רם.
הוא חיכה בקוצר רוח ליום בו יעזוב את המשרד המעופש וישוב
לבסיס, או לפחות יקודם לתפקיד טוב יותר.
הבכיר התמהמה בתשובתו. נראה היה כי חשב על ניסוח מתאים. הוא
כחכח בגרונו והמשיך.
"בעקבות ממצאיך, רס"ר טל רגב, אני אצטרך להיפגש עמך כדי לקבוע
מה יהיה איתך הלאה. אתה יכול לסייע לנו, עם העין החדה הזו
שלך."
מעבר לקולו של הבכיר נשמעו צחקוקים. טל עיקם את פיו בתמיהה.
"מעניין מה פשר 'ממצאי'? הוא מתכוון לממצאים רבים?" אז ענה לו
בפליאה מזויפת. "בסדר גמור, תת-אלוף," טל המתין לתשובה.
"רוני רמז. תת-אלוף רוני רמז."
"מתי נוכל להיפגש?"
הבכיר לא היסס וענה: "בשעה ארבע, בשער דוד. אתה תראה את אחד
משליחי עומד במקום. אתה תזהה אותו מיד, אני בטוח."
"זה נכון להיפגש ליד מקום הומה אדם?" אמר טל. "רחוב קפלן מלא
באזרחים ובחיילים."
"הכול יהיה בסדר - סמוך עלי, רגב." הבכיר התנשא. "בשעה ארבע
אחר הצהריים. להתראות."
וכך התנתקה השיחה. טל שחרר מעט את הלחץ של השפופרת מאוזנו. הוא
התעשת מעט, וחשב בקול רם.
"בשעה ארבע, בשער דוד." הביט הוא בשעונו. השעה הייתה שלוש
ורבע.
"יש לי ארבעים דקות להתכונן." הוסיף טל לחשוב. "אני צריך
לשתות."
הוא ניגש החוצה כדי לקחת את כוס הקפה שלו, ושפך את תוכנה מן
המרפסת למטה. הוא יצא מהמשרד, עם כוסו בידו. סיוון הביטה בו,
מנסה לתפוס מה עובר עליו.
"אני יוצא תכף לפגישה," התמהמה. "סיוון."
"בסדר, המפקד." סיוון הביטה בו עד שנעלם מעיניה.
טל רגב מזג מים לכוסו מהמיני-בר שהיה מחוץ למשרדו. הוא לא לגם
ממנה.
הוא היה טרוד במחשבות על הפגישה שתיערך בעוד ארבעים דקות, מחוץ
לקריה, בשער דוד.
מרוט עצבים, התיישב על כיסא מרופד ומרופט במקצת, לצד חייל אחר
שקרא עיתון, והציץ לכיוון המשרד. הוא החל לחזור אל המשרד, יחד
עם כוסו, ובדרך לקח לעצמו עוד מים. כאשר עבר את דלת המבואה
למשרדו הבחין בסיוון מדברת בהסתר בטלפון הסלולרי שלה. הוא רכן
לעברה ולחש: "את לא חייבת להסתתר, פשוט תגידי שאת לא יכולה
לחכות עד ארבע."
סיוון אמרה שלום לחבר שלה, שדיברה איתו, והניחה את הטלפון על
השולחן. "אני יכולה ללכת הביתה?"
מחייך, טל חיכה כמה שניות בשביל להגביר את המתח. "לא." אמר,
והניח את הכוס על השולחן של סיוון. "את תישארי פה עד ארבע
וחצי. אני אצא מוקדם לפגישה שלי."
"בסדר." השיבה. אחרי שטל הסתובב, סיננה מבעד שיניה קללת זעם.
טל יצא מן הבניין נחוש בדעתו לדלות מידע על הממצא שלו, ויהי
מה.
הוא הלך בשבילים בין הבניינים, חצה חלקות דשא מלאות בחיילים,
והגיע לבסוף לקפיטריה. הוא התכוון לחטוף משהו קטן לאכול, אך
בחר לשבת בחוץ, ולהמתין. נשארו לו כעשרים דקות עד לפגישה.
מעבר לאחד הבניינים הלך אחד מבכירי הבסיס לכיוונו של טל, מלווה
בשני חיילים שהיו לעוזריו. לדעתו של הבכיר, טל היה אמור להיות
במשרדו באותה שעה, אולם הוא התחמק אל תוך הקפיטריה.
הבכיר ראה את טל, ושאל את אחד מעוזריו על זהות אותו רס"ר,
ונענה במהירות על-ידי אחד מעוזריו החנפנים.
הבכיר ניגש לטל היושב בקפיטריה, מעמיד פני חוסר מעש ונעמד
מולו. טל נעמד גם הוא והצדיע לבכיר החשדן וחמור הסבר.
"רגב, מה אתה עושה פה? אתה צריך להיות עכשיו," הוא הציץ בשעון
שעל קיר הקפיטריה. "במשרד, עובר על מפות ותצלומי אוויר."
"כן. נקבעה לי פגישה לעוד חמש דקות," שיקר. "ואני פשוט מחכה פה
שהזמן יעבור."
"עם מי אתה נפגש, רגב?"
"זה בקשר למאחז שמצאתי ברצועה." הבכיר לא הביע עניין והביט
לכיוונים אחרים. לא היה לו פנאי לטל, מאחר והתכונן הוא לתשובה
קצרה מצד טל ולנזיפה שאחרי.
"מה כבר יש לגבי המאחז ההוא?"
"אמרו לי שזה חשוב, הדבר הזה שמצאתי."
הבכיר גיחך ואמר: "עובדים עליך, רגב. אין שם שום דבר." הבכיר
המשיך והלך משם. טל ניסה לעצור אותו.
"מה זאת אומרת כלום?"
הבכיר נופף בידו. "אל תפריע לי, רגב. אני ממהר." טל נותר
לעמוד.
"נחכה ונראה אם עובדים עלי." חשב.
טל יצא מן הקפיטריה לכיוון שער דוד, מקום המפגש עם שומר הראש
של האדם המסתורי. הוא תכנן כיצד לגלות האם זו פגישה אמיתית, או
שמא עובדים עליו.