אמא שלי זכרונה לברכה היתה תמיד אומרת
"לא מכבסים בחוץ כביסה מלוכלכת"
אז שנים ארוכות היתה בולעת פתיתי סבון
והבטן מתהפכת ומתהפכת ומכבסת.

בעוד כולם עמדו ברחבה מתקהלים ומתאספים, ומחכים לאחרוני
המאחרים, חלקם מפטפטים בשקט מפאת כבוד המת או שמא יפריעו
מנוחתם של המתים כולם, עמדתי נדהמת מההמון הרב, ומאחר ושנות
חייה האחרונות עברו עליה כשאין היה יוצא ואין בא, אבל ככה זה
אצל התימנים כשמישהו מת חוגגים, יאללה אוכל, מה אוכל? סירים,
מה סירים? דודים, אלף לילה ולילה סיפורים בלילות, שבעה ימים
תמימים. אחר כך נפרדים לשלום עד המת הבא, צוברים מצוות רבות
ולחיים טובים, לכפר על חטאים, לקום בתחיית המתים.

בינתיים  הלך אחי הגדול אל בית המתים שבכניסה לזהות את אימי
בטרם יכסו עליה את הגולל, וכשהכל הניח את דעתו וזיהה בבטחון
רב, יצא שבור מתיפח ומיוסר, קרא הקריין את מה שקרא הוציאו
בכבוד והדר את זכרונה לברכה שהיתה אימי עליה השלום והמנוחה.
וכך יצאנו בתהלוכה ארוכה ללוות ולבקש מחילתה וכמו שאתם יודעים
בטרם תצא למסע הארון האחרון בעיר הגדולה עמדנו כולנו לתפילת
השכבה האחרונה, יש שספקו כפיים בדממה ויש שהצטערו צער רב
וביקשו מחילה וסליחה על שלא מצאו את זמנם והשאירוה לבדה בצערה
ובזיקנתה.

אחי הגדול יבדל לחיים ארוכים שהיה בנה אהובה וזה לא היה סוד
גדול שהוא היה בבת עינה, ובמשך שנים ארוכות מקור כוחה ותפארתה,
ואנחנו שאר ילדיה לא ניסתר מעיננו דבר ולמרות זאת קיבלנו זאת
באהבה ובהבנה ויותר נכון בהשלמה. עד היום בוא בא והובילה אותו
את בנה אהובה אל החופה  ואף אחד לא ידע מה רב היה צערה כי ידעה
היא בחוכמתה הרבה כי הימים לא יהיו כבימים ימימה וכי הכל
ישתנה.
ידוע ידעה אימי מנסיונה הגדול עם אימה שהיא סבתי זכרונה לברכה
איך נאלצה לשאת אותה אל ביתה בצערה הגדול אחרי שעלבה בה כלתה
אשת בנה יחידה אשר אהבה.
בוכה ובוכיה היתה סבתי עד שהדירה רגליה לתמיד מבית כלתה, שהרי
ידוע לכל ומכל שלא תגור כלה עם חמותה ואפילו לא תסתדר כלה עם
חמותה ולהיפך.

וכך גם אחי הגדול והיקר הלך לו לבנות את חייו ומאחר וידוע לכל
כי כלה לא מסתדרת עם חמותה ולהיפך, וכבר לא היה לו זמן ודבק
באשתו ובמשפחתה שהיה לו אהבה רבה אליהם , ולהם היתה אהבה אליו
ולשניהם היה מכנה משותף אחד, הרצון העז למלא את הארנק,
וירוקים.
אישה נאה היתה לו לאחי ובית נאה וכלים נאים, ועלבה באימי כלתה
על כי איך זה שאין לה  מזומנים לבנה להזרים, לקנות את הכלה, או
לפחות את הנכדים, ולא ירוקים ועוד נזקקים.

כאשר הסתיימה תפילת ההשכבה ואחי בוכה ומתיפח על כתפיה של מי
שרק אחר כך נודע כי היא היא ולא אימו, היא כחפרפרת חברה לאישתו
ובעורמה רבה נכנסה למיטתו, היא אשר קברה את נישואיו ואת אושרו,
ויצא קרח מכאן ומכאן, זאת אומרת מאימו ומאישתו מבית נאה מכלים
נאים ומחשבון בנק ומירוקים, וכאילו לא מספיק היה לו מכל הרע
אשר קרה אותו, פתאום משום מקום  רץ רץ וצועק אחרינו רץ צועק
נושף ומתנשף ואומר "רגע רגע, תסלחו לי רבותי, על כי נפלה טעות
קשה והנה אתם ספדתם אישה זרה וערירית, אבל תבוא עליכם ברכה,
וזכיתם במצווה גדולה, ועוד ברכות כאלה וכאלה..... ואחי אשר חשב
כי זהה ובבטחון רב נפל שדוד לריצפה וליבו לא עמד לו יותר וחטף
התקף. ומזל גדול היה לו, או שלא, לא מת.
נו טוב, צריך להיות נמר, ברדלס, גיבור, אריה, בכדי לא לחטוף
התקף במעמד שכזה?

אחרי דין ודברים ובירורים וזיהויים הבאנו את אימי אל "ותנוח על
משכבה בשלום"  לא לפני שנקמה את נקמת האמהות, והחמות, ועשתה
שטיפה אחרונה לכביסה וסחטה, והיטהרה ועלתה נשמתה השמיימה
בסערה.

ואני?
מה מביא אותי לספר דבר שכזה?
בשעה ארבע לפנות בוקר
כשאני בולעת אבקת כביסה
והבטן מתהפכת ומתהפכת ומכבסת?
כשעכשיו אני עצמי יודעת ובטוחה
כלה לא מסתדרת  עם חמותה ויהי מה, ולהיפך.