"די! תנשום!" אמרתי לעצמי כשהרמתי את ראשי מהכיור אחרי התזת
מים על פניי. איזה התרגשות. דייט ראשון איתה. אחרי כל הזמן
הזה! כל המאמץ וההשקעה! לא רוצה לשחר אותה כמו דון ז'ואן או
איזה צדיק גדול, אבל, היי, מגיע לי, לא? אני מתייחס אליה יפה,
וגם לאחרים, אם אנחנו כבר בנושא הזה. לא כמו החבר הקודם שלה
למשל, שכל הבנות, טוב, לא כולן, אבל כל מיני, היו קוראות לו
'מאמי'. אישית העדפתי 'מעפן' או 'חמור' אבל לא משנה. טוב די
עליי! או! רגע! מה אלבש? מה אביא? לאן אקח אותה? הייתי צריך
לענות על כל אלה לפני שאמרתי שאקח אותה לפיקניק רומנטי לשניים.
אוקי, לא באמת אמרתי 'רומנטי' אבל זו הייתה הכוונה. התחלתי
להאדים בכל הגוף מהלחץ והמבוכה. אפילו הקעקוע של הדג שעל היד
שלי נהיה יותר אדום מבדרך כלל. נו, כמה אפשר לדבר על עצמי?
אחשוב עליה קצת. על העיניים הגדולות והנוצצות שלה, האף הקטן
והחמוד שלה, הלחיים המלאות טיפ-טיפה, לא יותר מדי. קצת.
והשפתיים שמלאות בדיוק כמה שצריך. הקול המתוק שלה, עורה הבהיר
והצח, שיערה השטני החלק שעובר את הכתפיים רק קצת. אח... פשוט
מלאך...
אז באמת, מה אעשה? נראה לי שאלבש את החולצה הלבנה שלי. ארוכה
אבל דקה כזו, מתאימה לאביב בערב לדעתי. מכנס שחור ואלגנטי.
נעליים? גם. אחלה. עם זה סיימתי. עכשיו מה? אה כן. מה להביא.
שמיכה לשבת עליה, כמובן, כמה תפוחים אדומים, תותי שדה, נרות.
מה עוד? כריכים! היא אוהבת כריכים. מה נשתה? יין אולי? אנחנו
כבר גדולים מספיק לאלכוהול. לה נשארו עוד שבועות עד שהיא תוכל
לשתות באופן חוקי אבל מה שהחוק לא יודע לא יזיק לו. אז זה יהיה
יין. אדום, מתוק. מגיע לה רק הטוב ביותר. אוי! כמעט שכחתי!
כוסות. כל מה שנשאר זה למצוא מקום לקחת אותה אליו. אולי
לטיילת? מקום נחמד, ליד הים, אוויר טוב, אבל יותר מדי תיירים
ומה לא. כבר לא טוב. אנשים. צריך להיות יותר פרטי. יותר
אינטימי. אולי על שפת הים? לא. עדיין קר מדי בשביל זה ואפילו
שם יש אנשים. אז לאן? מצאתי! מתחת לשקדיה הזקנה שמאחורי השכונה
הישנה בקצה העיר. הקצה הקרוב כמובן. היא התחילה לפרוח מוקדם
השנה אז היא צריכה להיות בשיא. זה יהיה מושלם. זהו זה! הכל
מוכן עכשיו. מה שרק נשאר לי זה להפסיק לרעוד. ולהתארגן כמובן.
כבר שבע וחמישה. אני בדרך אליה. כל כך נרגש. מנסה בכוח למחוק
את החיוך מהפנים אבל בלי הרבה הצלחה. חסר לי שאסמיק. זה יהיה
כזה מביך. היא הרבה יותר מנוסה ממני. למען האמת, אין בי טיפת
נסיון. מאז שהתאהבתי בה לא הייתי עם אף אחת וזה הרבה זמן כבר
שאני מאוהב בה. מאז ומתמיד, למען האמת. למה 'למען האמת' כל
הזמן? מוזר. לפתע נקטעו מחשבותיי על ידי קולה המתוק.
"היי" אמרה ברכות, כמעט בלחש. פשוט נדהמתי למראה עיניי. היא
פתחה את שער ביתה, כשהוא נפתח לימינה, ונשענת על הקיר שלימיני.
היא הייתה לבושה בשמלת הקטיפה האדומה שקניתי לה ליום הולדתה
האחרון. ושפתיה כה מלאות ואדומות עם חיוך שובב, כזה שרק הקצה
השמאלי של שפתיה מורם קצת והיא מביטה בי עמוק עם עינייה
הכחולות הגדולות. "רוצה להיכנס?" שאלה. חייכתי ואמרתי "בפעם
אחרת, עכשיו..." שלבתי את ידינו יחד, "יוצאים". היא חייכה
אליי, חזרה וצחקקה צחוק ביישן. זה היה משונה. לא חשבתי שאי פעם
אשמע צחוק כזה ממנה. היא אפילו הסמיקה קצת מעבר לסומק ששמה על
פניה. הנה אנחנו שנינו, מהלכים יחד ברחוב, מחזיקים ידיים. הרוח
נשבה בשיערה וכיסה מדי פעם את פניה עוצרות הנשימה. אני מחסיר
פעימה בכל פעם שאני רואה אותה. לא דיברנו הרבה. פשוט הלכנו לנו
ונהנינו זה מחברת זו. מדי פעם נפגשו מבטינו נפגשו וגררו איתם
צחקוקים נבוכים.
לאחר רבע שעה של הליכה שקטה מביתה הגענו אל השקדיה הזקנה. היא
פשוט ענקית ומלאה פרחונים ורדרדים. היא נמצאת על גבעה קטנה
באמצע שדה רחב ידיים וממרגלות העץ אפשר לראות את הים. הציפורים
צייצו להן והתעופפו בין העצים שהיו מסביב. למזלי, העצים היו
רחוקים מספיק כדי שהציפורים לא יהיו רחוקות מדי אבל לא קרובות
מדי, וכמובן נתנו לשקדיה המון מרחב חופשי. זה היה פשוט מושלם.
אף פעם לא הבנתי איך אין שם אף אחד. לא משנה. יותר בשביל
שנינו. היא מאוד התרגשה מהמראה ושמה את ידה השנייה על אותה היד
שהחזיקה לי. השמאלית. המשכנו ללכת בדשא לכיוון העץ, עלינו על
הגבעה, פרשתי את השמיכה על הארץ והתיישבנו.
היא הביטה מסביבה על הנוף והשקדיה ונפעמה. בינתיים הוצאתי את
הכריכים והתפוחים. וכמובן את היין. היא שמחה לראות את הכריכים
כצפוי ואפילו יותר שמחה לראות את התפוחים. היין דווקא לא עניין
אותה, בהתחלה לפחות. "מה יש בהם?" שאלה עם חיוך מלא חן על
שפתייה. "תטעמי ותראי בעצמך" אמרתי וחיכיתי לצהלתה. היא הביטה
בי ונגסה בהיסוס. לעסה קצת. הבעת פניה השתנתה מהיסוס להפתעה
כשהטעם התחיל להתבלט. זה היה האהוב עליה, ריבת תותים. אחרי
שתעלומת הטעם נפתרה יכלה לאכול בשקט. ולהסמיק כמובן. רוב הזמן
מבטה פנה מטה. אני לא מאמין למראה עיניי. היא מתביישת! חמודה.
היא העלתה מבטה אליי, סיימה ללעוס, בלעה ושאלה "איך ידעת להכין
את הכריך האהוב עלי?". "נו באמת" אמרתי, "אחרי כל הזמן הזה
שאנחנו מכירים המעט שאני צריך לדעת זה לפחות מה את אוהבת
לאכול". שוב עלה אותו חיוך. "יין?" הצעתי לה כוס זכוכית עגלגלה
על עמוד דקיק ובסיס עגול שטוח. הכוס כמובן הייתה רק חצי מלאה.
עם יין לא נסחפים. "כמובן" אמרה במבטא שנון וקלאסי שכזה.
מילאתי לנו כוסות, לקחתי תפוח והתישבתי.
בדיוק כשהיא התכוונה לשתות מהיין עצרתי אותה ושאלתי "רגע! בלי
לחיים?". "אוי, סליחה" אמרה, "כמובן. לחיי מה?". חשבתי קצת,
הרמתי את הכוס ואמרתי "לחייך". פנייה כל כך האדימו. שוב השפילה
את מבטה לרגע. הבטנו זה בעיני זו, ושתינו לחיים.
"אז מה עיסוקיך בימים אלו?" שאלה במבטא השנון הזה שלה. "ובכן,"
השבתי במבטא משלי. "בימים אלו אני מנסה לשקם את העסק המשפחתי
ולהביא אותו לרמות בינלאומיות". שוב צחקוקה המתוק צלצל באוזניי
ולפני שהספיקה להפסיק לצחוק הוספתי "עוד יבוא היום בו אנשים
נשים וטף בכל רחבי תבל יאכלו קרמבו". מצחקוק קל עברה לצחוק רם.
העיתוי שלי לא היה יכול להיות יותר טוב. להצחיק בחורה כשהיא
בדיוק לוגמת יין זה לא מעשה חכם. 'הלך לה עקום' כמו שאומרים.
"מצטער, לא התכוונתי לחנוק אותך". מתוך שיעולה עלה לו עוד
גיחוך. מבטה פנה אלי עכשיו ועם חיוך עלה פניה אמרה "זה מה
שתמיד אהבתי בך. תמיד הצחקת אותי". "תודה רבה, זה מאוד מחמיא
לשמוע את זה ממך, אבל אם זה אומר שאני מסכן את חייך בכך נראה
לי שאאלץ לפרוש". "לא" היא אמרה לי באכזבה ושמה את ידה בירכי.
הייתי צריך לציין קודם שלאחר התקף השיעולים שגרמתי לה התיישבתי
לידה, אז הברכיים שלי היו בהישג ידה. תגובה זו, מצדה, ישר
העלתה חיוך על פני. "זה מחמיא אפילו עוד יותר" אמרתי. "מה"
שאלה? "ה'לא' הזה". "אה, זה. נו מה את רוצה ממני? לפני רגע
אמרתי לך שאני אוהבת את זה שאתה מצחיק אותי ואתה רוצה להפסיק?
ואז מה שזה מסכן את חיי? איפה הכיף בחיים בלי הסכנה?" אמרה
בטון שובב. ואיזה מבט חודר היה לי בעיניים באותו רגע. כמה חום
הבחורה הזאת משדרת. זה היה פשוט מדהים וזה אפילו לא השיא. היא
הצליחה לעבור אפילו את זה בארבע מילים קטנטנות: "אני אוהבת את
זה". עכשיו אני זה שהאדים. לא חשבתי שאי פעם אשמע מילים כאלה
ממנה. תגובתי הייתה מאוד מקורית ושנונה ובכלל לא כמו מה שעבר
לי בראש. "לא חשבתי שאי פעם אשמע מילים כאלה ממך". טוב!
שיקרתי! אז מה? "הגזמת" אמרה בהתפלאות. "זה היה קורה בסופו של
דבר" אמרה וקרצה אלי והוסיפה ללגום מהיין. "נראה לי שהיין עלה
לך לראש, קצת לא חושבת?" אמרתי בצחוק. "אולי קצת, אבל לא יותר
מדי" אמרה בבטחון. "אני עדיין פיכחת מספיק כדי לשלוט במה שיוצא
מהפה שלי". היא זקפה את גבה והתיישבה ישר. "אל תעשי את זה".
"מה?". "תזדקפי ככה". "למה?". וואו! זה הולך להיות מביך! אבל
כבר אין מה לעשות. אין דרך חזרה. כל מה שאני צריך לעשות זה
להגיד את זה בעדינות והגינות. ניקיתי את הגרון קצת ואמרתי.
"טוב, בואי נגיד את זה ככה...", אני כבר רואה את הסטירה בדרך,
"סגולותייך בולטות מספיק לעין, אין צורך להבליט אותן עוד
יותר". היא התיישבה ברוגע. חשבה לרגע, וחייכה. "אתה לא רציני,
נכון?" שאלה. המבט הנבוך והמפוחד במקצת שלי אמר הכל. "חמוד"
אמרה בשקט, "אתה לא כמו בחורים אחרים שאני מכירה, או בכלל למען
האמת". שוב למען האמת?! צריכים להוציא את הביטוי הזה מהחוק או
לפחות מהאוניברסיטה ללשון או לא יודע מה! בכל אופן... היא אמרה
"אתה לא חושב על איך להכנס לבחורות למכנס כל הזמן...".
"תשמעי," הייתי חייב לתקן אותה. "אני כן חושב על להכנס לבחורה
למכנס, פשוט בניגוד לרוב אני לא מנסה לפעול על פי המחשבות
האלה. זה ביולוגי. בחור שלא חושב ככה, בגילנו לפחות, לא בריא
בנפשו". "הממ, יש בזה משהו" אמרה ואכלה תות גדול אדום ועסיסי.
שפתיה עברו על התות לאט לאט בחושניות כה רבה שיכולתי להישבע
שזה היה בהילוך איטי.
כאשר התאוששתי מהמראה המדהים הזה שמתי לב שהשמש התחילה לשקוע.
"איזה יופי" היא אמרה ברכות. "בדיוק חשבתי את אותו הדבר" אמרתי
והבטתי בה במבט מאוהב שכזה. "חנפן קטן" אמרה. היא הסמיקה שוב.
עדיין קשה לי להאמין שגרמתי לה להסמיק. שוב! "בטח כבר נמאס לך
שמחמיאים לך על המראה שלך. בטח לא הייתי צריך להגיד את זה
בכלל" גיחכתי במבוכה. "נמאס לי שמחמיאים לי כדי להפשיט אותי או
סתם לחרמן אותי. בלי רגש. אתה לא כזה, אני רואה שאתה מתכוון
לזה". כמה שזה עשה לי טוב לשמוע את זה. "אז בטח תאמיני לי
כשאגיד שבא לי לחבק אותך. רק כדי להרגיש אותך". "יודע מה? נראה
לי שאאמין" אמרה ברצינות ולאחר מכן עלה חיוך קטנטן, שכמובן גרם
לי גם לחייך. נשענתי קצת לכיוונה, היא התקרבה אליי וכרכתי את
ידי סביבה כשפנינו מערבה, אל השקיעה. נשענו יחד על גזעו הרחב
של עץ השקדיה. ידי היו סביב מותניה. היא הביטה בי בחיוך והניחה
את ראשה על החזה שלי. ידייה החזיקו את שלי ופשוט ישבנו לנו בצל
הענפים. הרוח נשבה בעלים. השדה נע כמו ים אין סופי של דשא.
הציפורים עפו למקום מנוחה לקראת הלילה.
אחרי חצי שעה בערך, של רוגע מוחלט, היא הרימה את ראשה אליי,
ושאלה, פשוט ככה משום מקום "למה המשכת כל הזמן הזה? איך יכולת
לאהוב מישהי שלא אוהבת אותך?". 'נתפסתי עם המכנסיים למטה'.
לקחתי כמה רגעים בכדי להתאפס. נשמתי, בלעתי רוק ופשוט שחררתי
את עצמי ונתתי ללב לדבר. "פשוט המשכתי לחשוב על היופי הייחודי
שלך ואיזה תענוג זה יהיה להיות איתך, לדבר איתך, לבלות איתך,
לישון איתך, להתעורר אליך כל בוקר מחדש. ככה חלמתי בלילה,
ובהקיץ, כל יום כמעט מאז שהכרנו". היא קמה ממני בכעס ואמרה
בעלבון, "חשבתי שאתה לא כזה, אבל כנראה אתה שקרן יותר טוב ממה
שחשבתי. קח אותי הביתה עכשיו! ואל תוציא מילה!". היא התכוונה
לקום לרגליה כשתפסתי את ידה ואמרתי לה מהר, לפני שלא תקשיב לי
בכלל, "אם את חושבת שהתכוונתי למראה שלך כשאמרתי 'יופי' ומשהו
הרבה יותר פיזי כשאמרתי 'לישון' את טועה לגמרי". "באמת?" אמרה
בתקיפות "אז למה כן התכוונת?" "התכוונתי לאיזה בן אדם את,
האישיות החמה והאכפתית שלך. היופי הפנימי שלך...". הכעס התחיל
להתחלף במבוכה. "הקסם המיוחד הזה שבך, זה מה שמשך אותי
מההתחלה. לא הפנים האלה או החיטוב הבלתי אפשרי הזה, שדרך אגב,
לא יצא לי להגיד לך, כל הכבוד עליו, אבל לא משנה". הייתה לי
תחושה שלסיים את הרגע הדבקי הזה בקצת ציניות יהיה במקום.
צדקתי. היא חייכה, חזרה לחבק אותי והשפילה את מבטה מטה שוב
במבוכה. פתאום הרגשתי טיפה קטנה על מכנסי וכשהסתכלתי לעברם
ראיתי נצנוץ קטן יורד מפניה. היא דמעה. הרמתי את פניה בחזרה
אליי בזהירות ואמרתי, "כמה שפנייך עוצרות נשימה והאפיל שלך חזק
להפליא הם לא משתווים לרגש שלך. תמיד הערצתי אותך לא בגלל מה
שאת, אלא מי שאת". היא הביטה בי באותו מבט מאוהב שהיה על פניי
כשאמרה כמה יפה הייתה השקיעה. הלב שלי התחיל לרוץ, והיא ידעה
את זה. ידה הימנית הייתה על ליבי. הבטנו זה בעיני זו, עמוק.
הרטבתי את שפתיי, והיא את שלה. הבטתי לרגע בשפתייה המלאות
והאדומות והחזרתי מבט אל עינייה. רכנתי לכיוונה. עינינו נעצמו
לאט לאט והמשכנו להתקרב. יכולתי להרגיש את נשמתה החמה על פני.
המשכנו להתקרב עד שלבסוף שפתינו נפגשו. התנשקנו. שפתייה היו כה
רכות ונעימות. טעם התותים והריבה עוד היה על שפתייה ולשונה.
יכולתי להרגיש זאת טוב מאוד על לשוני. לאחר כמה נשיקות ליטפתי
את פניה ואז הרגשתי את שפתייה נמתחות. מכל החיוכים שלה זה היה
הכי לא מתאים. עינינו עדיין עצמות ושאלתי בלחש "למה היית חייבת
לעצור דווקא עכשיו?". "פתאום עכשיו ירד לי האסימון שאנחנו
מתנשקים. אתה ואני". בעוד שהיא אומרת זאת לטפה את החזה שלי,
ידה עכשיו עברה על הלחי הימנית שלי. פקחנו את עינינו והיא אמרה
"אל תקח אותי במילה, אבל...", לקחה פאוזה דרמטית, "...נראה לי
שאני מתאהבת בך". שקט, שלוות עולמים, כמו שאומר אהוד בנאי באחד
משיריו, מבטינו נעולים זה בעיני זו, רכנתי לכיוונה ונשקתי קלות
על שפתייה. עינינו נעצמו שוב ומצחנו נצמדו. "אני אוהב אותך"
אמרתי לה במלוא לבי. שלא כמו במקרים אחרים שהמילה נאמרת, ה-ה'
ב"אוהב" נשמעה. בד"כ זה לא קורה. בד"כ זה נשמע יותר כמו
'אואב'. לא הפעם. לא איתה. "אני אוהבת אותך" השיבה. היא נשמה
עמוק... ונאנחה. המשכתי ללטף את פניה והתחלנו לצחקק לנו לקצת.
היא השעינה אותי שוב על גזע העץ וחזרה למצבה המכורבל שלפני
הנשיקה. הבטנו בתום השקיעה יחד. בשקט, בלי מילה, שום הגה.
לאחר שישבנו בשקט ושלווה כחצי שעה בערך בשקיעה כבר הסתיימה
והשמש הלכה לישון. פניתי אליה כדי שנלך הביתה, התחיל להיות קר.
למרבה הפתעתי מצאתי אותה רדומה. היא נראתה כל כך שלווה. חיוך
קטנטן על על פניה. "את תמיד מחייכת מתוך שינה?". אמרתי למלאכית
הישנונית שהפכה אותי לכרית החדשה שלה. "כן, לפעמים" אמרה
בציניות. "בטח את רוצה להמשיך לישון, נכון?". "כן" אמרה
והתכרבלה עוד קצת. "לא יהיה לך יותר נוח במיטה שלך, עם שמיכה,
מזרן, וכן, כן, אפילו כרית?". "מזרן ושמיכה באמת נשמעים טוב,
אבל כרית לא צריך". "למה את חושבת ככה?" שאלתי בסקרנות. "בשביל
מה יש לי אותך?" אמרה בעוקצנות והתכרבלה עוד. לא יכולתי שלא
לחייך. "אז בואי נאסוף את הכל וניקח אותך הביתה" הצעתי. "עוד
חמש דקות. נוח לי ככה". "טוב" אמרתי ונשקתי לראשה.

זה לקח לי הרבה זמן, מאמץ והמון כאב לב, אבל זה היה כל כך שווה
את זה, למען האמת...

ואני לא מתכוון לכתיבה של ביצירה הזו למרות שזה נכון גם לגביה
בצורה כזו או אחרת.