איך שאת צורחת את כל המילים פנימה את ישר רצה להקיא, אבל יודעת
שלא יצא שום דבר. הכל בראש שלך. גם הפחדים, גם הקולות, גם כל
החלומות שתמיד רצית להגשים, אבל פשוט עצלנית או פחדנית מדי,
עדיין לא החלטת. את כותבת על עצמך בגוף שני, את אומרת שזה בכדי
שתוכלי להבין אותי יותר טוב, אני פשוט חושבת שיש לנו
סכיזופניה. סכיזופרניה, מאניה-דפרסיה, פיצול אישיות... הכל
נשמע לי אותו הדבר, אי אפשר פשוט לקרוא לך משוגעת?
את מתה מפחד שהוא יעזוב אותך, כמו שמתת כבר כל-כך הרבה בפעמים
הקודמות, כמה נשמות הוא עוד חושב שנשארו לך? את לא חתול הרי,
מקסימום היית כלב בגילגול הקודם. את מספרת לו את כל הפחדים
שלך, שוכבת לידו עירומה מכל בחינה שהיא, כל הקפלים שלך מונחים
לפניו, מחכים לגיהוץ. אולי אם היית קצת יותר מגוהצת הוא היה
אוהב אותך יותר. משחקת אותה כאילו שזה בכלל לא אכפת לך, הרי מי
"שאוהב אותך יאהב אותך גם ככה", נכון? בולשיט. דבר כזה אולי
קיים בארץ הפיות והלפרקונים, אבל גם בהם כבר הפסקת להאמין. את
מחכה לימים שיעברו, רק שוכבת בשקט בלי לזוז, מקווה שלא יקרה
שום דבר דרמטי מדי כדי שחלילה לא תצטרכי לקום מהמיטה שלך
ולכתוב על זה, זה מצריך יותר מדי מאמץ. את רוצה כבר לשכב עם
מישהו אחר וידעת שגם הוא רוצה, לא עם מישהו אלא מישהי (מקווה
בכל זאת. אולי לא בעצם), מתווכחת איתי אם הוא לא עשה את זה
כבר.
אנחנו שומעות עכשיו את Somewhere I belong של Linkin Park,
ואיכשהו את קצת נרגעת, הרעש שהם עושים משתיק קצת את הרעש שאני
עושה לך בראש.