אני תוהה אם באת לראות
עד מתי אפשרית גסיסה איטית שכזאת
מתוך סקרנות אולי סתם יצר אנושי.טיפשי
את לא איתי
את לא איתי

מחפשת לאט,מוצאת כלל לא
הופכת כמעט,עולם שלם נכחד ואת בו
מתוך חמדנות אולי סתם רברבנות
עוד יבוא
עוד יבוא

הרגע הארור שבו
שלשלאות כבדות יזלגו על איבריי
עקירת עיניים מחשבות וזיכרונות
ואת לי עוד
ורק את לי פה

ואם אפצח בשיר נוגה
תאמרי אוהבת,תאמרי שזה זה
ואם אכאב ורעד מבחיל יעבור בי מולך
כבר לא תהיי לצידי
כבר לא אלגום מדמותך

והגמילה תשרוף,ותהפוך קרביים
אבל בינתיים,אבל בינתיים
עוד רגע שניים,
מגע שפתייך
מראה פנייך
שאיפת כוחותייך
זקופה בפניי כל עקרונותייך

ויום אחד,כשכבר אשכח זריחה מהי
הם עוד יבואו,הם עוד יבואו
בתחילה תגיע עין ואחריה שנייה
פתאום אדמע,פתאום פקיחה

והתפכחות שאין בה התייבשות
רק רוויית מציאות,חזרה לעצמאות
אט אט אחר כך יזחלו לעברי הזיכרונות
השמחות,המחשבות ואולי גם התקוות

או אז
או אז אפליג חזרה
ולא אדע
ולא אדע

לעולם לא אטעם מה יכלה לי האהבה.
מה טעמה,מה שווה כזו שתיקה,מוות בהמעטה.