המבט האחרון שלה שבועיים קודם מסתורי ומקפיא דם. שולחן קפה קטן
בפינה, ליד הכורסא בה היא מכונסת, ממורק ומסודר. מכתב מפורט
וחודר בדקדקנות של מטלות היומיום מונח שומם. השקית השקופה
שעוטפת את ראשה הזקוף לא מצליחה להסתיר את כחול פניה המובלט
בשל משיחות השפתון והמייק אפ. יום סתמי של מוות מתוכנן מהול
בריח של הקרמים שלה. רגע של כעס על חוצפה והבטחה לריק אינסופי
שאף אחד לא יתן עליו יותר תשובות.

אוטובוס הולך ומתרוקן. ספסל אחורי. גבר חסר פנים וגוף מחליף
מבטים עם המראה של הנהג וממשש עצמו לדעת. מנסה לקום ואני בת
שתיים עשרה, לא מבינה הרבה אבל יש לי בחילה. חסר הפנים תופס לי
את היד ומנסה להצמיד אותה לג'ינס מהוהים. הנהג מדבר עם בחורה.
עמוד השדרה שלי מתנתק חוליה אחר חוליה. אני עומדת קפואה
ומתפללת חזק שלא אאלץ לראות את הפנים.

חמישה עשר מטרים לפני הסירה. אבא עומד על סירה, אני רואה רק
שפתיים נעות אבל יכולה לשמוע את הקול שלו דוחק בי להתקרב. אין
לי על מה לדרוך, ואני מפנטזת שכפות הרגליים שלי דורכות על חול
עיסתי דביק ומגעיל, ומתוך התערובת המצחינה מזדחלים עלי סרטנים
ומדוזות סגולות נשאבות לתוך הנקבוביות. המחשבות והשפתיים של
אבא הופכות למערבולת זריזה. חצי פנים שקועות עמוק במסלול
המטווה של "צליחת הכינרת" ורק הרגליים שלי כמו ממשיכות לנוע
כמחושים של מקק מעוך.

כל עווית כל רפיון שפתיים, קולות לא ברורים ובכי, מדחס קולני
בראש כסימן לבאות. אפילו פוחדת לקרוא לילד שלי - מיוחד. שלא
יהיה כזה.
כי אין בעולם פחדים כמו פחדים של אימא.