"לא הרבה השתנה מאז שהכל התחיל
הכל נשאר אותו דבר.
ואולי היה טוב יותר אם היה משתנה?
אולי באמת?
מי יודע..."

לפני שאתן חוטפים פאניקה מחמשת השורות שלמעלה, תנו לי להסביר.

אני, ג'ייני, בת 14 וחצי, גרה בפלורידה.
ארץ השמש האגדית. (או לפחות, ככה אני ופיבי קראנו לה).
מאז ומתמיד הייתי ילדה שהכל בא לה בקלות.
הורים עשירים, מלא חברים, הכל.
אומנם, אני בת יחידה והכל, אבל אף פעם לא היה לי משעמם. מה
להגיד?
אני ילדת שמנת אמיתית.
אבל כשהכל משתנה לפתע, כשהחיים שלך בתור "ילד שמנת מפונק"
מטלטלים כמו ספינה בלב ים סוער, אתה לא יכול יותר.

אתה חייב לברוח מהכל !
מהכל !
מהחיים, מהחברים, מהלימודים, ובכלל... מכל מה שקורה לך.

בטח אתם תוהים מה יכול לזעזע את עולמי הקט, השקט
והמלא-פינוקים-והנאות-וחסר-דאגות-לחלוטין.

ובכן, זה היה צפוי,
גירושים.

כמובן, כל ילד שמנת אחד מתוך 5 (נדמה לי שזאת הסטטיסטיקה) חווה
את זה.
ובכן, גם אני כרגע משהו סטטיסטי !
כמה (לא) נחמד!

וול, אנשיי החביבים, אני משתגעת כאן.
אני שונאת את הבית שלי, שונאת את חיי, שונאת הכל..
אין לי כוח
אני עייפה כרגע ממה שקורה.

זאת הסיבה שברחתי.
הלכתי לי, ואפילו השארתי את הסלולרי על השולחן שלי בחדר
המעוצב-מידי, והלכתי.
קשה להגיד שאין לי לאן לברוח באיזור.
יש לי.
כל המשפחה שלי גרה באיזור, אבל מה, החלטתי ללכת דווקא
לסבא-סבתא שגרים יחסית רחוק מכולם, ואממ... לא ביחסים טובים עם
ההורים שלי כל כך.
בדרך לשם (פשש,.. נסעתי ברכבת, הייתם מאמינים, אוי שיט! יציאה
שאופיינית לאנשים שגרים פה באיזור, תסלחו לי, אני מנסה
להיגמל)! חשבתי לעצמי, למה בחרתי לנסוע דווקא לסבא וסבתא שלי?

האם העובדה שהם גרים רחוק משפיעה על העניין? אולי, (אמר קול
קטן בראשי, אופייני לי, לחלק את כל המחשבות שלי לשתיים, כמו
שני מצפונים כאלו, שמציגים שני צדדים לאותה מטבע) אני פשוט
רוצה להתרחק מההורים, והעובדה שסבי וסבתי גרים רחוק הם נבחרו.

ואולי אני רוצה להעניש את אמא ואבא?
על מה שהם עושים?
בטח שאלתם איך זה שאני נוסעת לבקר את סבא וסבתא שלי קשור
ללהעניש את ההורים, אז ככה:
ההורים שלי (כפי שאמרתי קודם...) לא ביחסים טובים עם סבא וסבתא
שלי (עזבו, סיפור ארוך... נספר בהזדמנות...) אז החלטתי ללכת
דווקא אליהם!
עם הדגש על המילה דווקא..!
ד-ו-ו-ק-א-!
כמו שאתם עשיתם לי!
אתם שומעים אמא ואבא???????
אתם שומעים אותי?
אני עושה לכם דווקא!
בפעם הראשונה בחיי אני מתנגדת אליכם!

אחרי כמה זמן, חשבתי שוב על מה שאמרתי, וזה נראה לי מפגר.
לא, לא העניין שאני בורחת, זה דווקא נראה לי מתאים. טוב, מתאים
להחריד! זה הדבר הנכון לעשות, אבל כל העניין של ה"פעם ראשונה
שאני מתנגדת אליכם" מפגר ואידיוטי.
בחיים לא הייתי צריכה להתנגד אליהם!
הם אף פעם לא גרמו לי לעשות את זה.
תמיד קיבלתי מה שרציתי, ויכול להיות שזאת הסיבה שאני מחפשת
מרד.

אולי לא כל כך אכפת לי שהם נפרדים.
לא
סופית
לא אכפת לי!
אני רק רוצה לקבל את מרד הנעורים שלי !!
אוקיי אמא ואבא?
תנו לי למרוד!!!!!!!
תנו לי סיבה לשנוא את חיי !!!
אז יופי לכם!
תיפרדו
תחזרו
תעשו מה שבא לכם !
לא אכפת לי !!

אוף, נמאס לי!
חשבתי, ונרדמתי.

הדבר הבא שאני זוכרת הוא, שפתאום אני נמצאת בתחנה שדיי רחוקה
מהבית של סבא וסבתא שלי

"שיט!" חשבתי "עכשיו אני אצטרך ללכת מלא ברגל!" אספתי את התיק,
וירדתי מהרכבת. לצערי, ירדתי כל כך רחוק מהבית של הסבים שלי,
שהייתי צריכה לעבור דרך השכונות עוני.
לא שזה דבר רע או משהו, פשוט שמעתי שיש שם כל מיני סוגי אנשים
שלא כדאי לפגוש... מסוממים וכאלו.
ברררררר...

"הלו, ילדה" שמעתי כל קורא לי, הסתובבתי.
הסתכלתי על האיש, ורצתי פתאום.
הוא נראה מפחיד.
"ילדה! ילדה! תחזרי!" שמעתי אותו צועק
"טמבל! לא קוראים לה ילדה!" שמעתי עוד אחד אומר.
עצרתי לרגע, והסתובבתי לכיוון שלהם.
עוד כמה אנשים עצרו להסתכל מה קורה איתנו, לצערי (אוי, כמה
שאני מפונקת...! יותר גרוע מתינוקת!) הסלולרי הנ"ל לא היה
אצלי.
האיש הראשון התרחק, וההוא, שקרה לו טמבל, התקרב אליי, אבל משום
מה, לא התרחקתי או שמתי טיל כמו שאני עושה כשמשהו אחר לא מוכר
מתקרב אליי.

"הי, תודה שהברחת אותו.." התחלתי להגיד.
"הו, זה בסדר, אני רגיל להציל אנשים" הוא אמר.
"להציל? למה? אתה חושב שלא הייתי מסתדרת לבד??" שאלתי קצת
בכעס. איש חוצפן.
גירש את ההוא, גירש, אבל הוא חסר חוצפה.
"אממ, לא בטוח, את ילדת שמנת קטנה, בטח בת של הורים עשירים,
הא?"
"מאיפה אתה יודע?" שאלתי.
"וול יקרתי, לאף אחד מהשכונה שלנו אין משקפיים של ראלף לורן,
ותיק של המעצב הזה שאני אפילו לא יכול לקרוא את שמו"... הוא
ענה.
"ממ... צודק."
"אז מאיפה את יקרתי?" הוא שאל.
"מה זה משנה? ברחתי כרגע" עניתי.
"ולאן מועדות פנייך?" המשיך לחקור.
"כרגע לסבא וסבתא שלי, אבל פספסתי את התחנה."
"אוווו, אל תגרמי לי לבכות" הוא אמר בציניות.
"רגע, חכה, נראה לי שאתה צוחק פה על חשבוני" אמרתי.
"למה?" הוא שאל.
"בגלל שקודם אתה מציל אותי מאיזה מסומם..."
"הי, אל תקראי לדוד שלי מסומם!"
"דוד שלך?"
"כן!" הוא ענה.
"טוב, סליחה, לא ידעתי" אמרתי, הבנאדם הזה נראה לי יותר ויותר
מתוסבך מרגע לרגע...
"למרות שהוא באמת מסומם"
"אתה רואה שאתה עושה ממני צחוק?" שאלתי.
"אני? נוור (never)!" הוא אמר.
"טוב, אני צריכה ללכת, יש לי עוד הרבה לצעוד.."
"לצעוד? פשש.. מילה חדשה ללקסיקון" אמר.
"טוב, שלום ותודה. " אמרתי, והסתובבתי ללכת, למרות שמשום מה,
זה היה הדבר האחרון שרציתי לעשות.

"הי, חכי!" הוא אמר, והסתובבתי אליו (סחרחורת)...
"מה?" שאלתי.
"רוצה שאני אלווה אותך?" שאל.
"אממ, רק אם אתה מבטיח להפסיק לצחוק עליי"
"ברור, ברור, בואי כבר.." הוא אמר, והתחלנו ללכת.
"דרך אגב, איך קוראים לך?" שאל.
"ג'ייני, ואתה?"
"זה באמת משנה?" שאל.
"נראה לי שכן, אתה עומד לבלות איתי שעה, שעתיים בצעדה" עניתי.

"אוקיי, את יכולה לקרוא לי דין" הוא אמר.
"דין"...