מהאוטובוס, בדרך לחאן יונס, אפשר היה לדמיין שאנו בטיול. נוף
כפרי, צמחייה ירוקה ושלווה, כאילו על מי מנוחות, כאילו כלום לא
בוער.
ילד ישב על תל קטן בצד צומת, סביבו ערמת ירקות. לא היה ברור
למי הוא מתכוון למכור אותם. מבט חטוף הראה כי הוא היחיד בשטח.
בחירתו לשבת בצומת היתה מוזרה משום שלא היה שום ישוב בטווח
קילומטרים. אני חושב שאז חדרה למוחי ההכרה כי המצב חמור - חמור
עד כדי הכנסת ילדים למעגל התצפיתנים שלהם - שאת המשחק הזה הם
לוקחים ברצינות רבה.
שנים אחרי זה ראיתי את הסרט "ללכת עד הסוף", וחשבתי על הילד
ההוא יושב בצומת מנסה ללכת עד הסוף בשביל מישהו או משהו.

התמקמנו בפאתי העיר, חופפים במהירות את המילואימניקים ששרתו
חודש לפנינו מקווים לחזור למציאות אחרת של חדשות הנשמעות
מהרדיו ולא דרך רכב הסיור החולף ברחובות העיר.

נכנסו לעניינים די מהר, אם אפשר להגדיר יומיים כתקופה מהירה.
את היומיים האלו הם ניצלו לטובתם, מתורגלים בשגרת החלפת
מילואימניקים ותקופות החפיפה.

היתה הפגנת ענק אחת שאני זוכר טוב. עמדו מולנו אלפי אנשים,
חמישים מטר מפרידים בנינו, עומדים ומתלהמים ולאחר זמן מתחילים
לזוז כמו בתפילה ימינה ושמאלה, מחזיקים אבן בידם. לאחר כמה
דקות מגיע המטר.
היו ביניהם שחשפו חזה, קורעים חולצתם בתנועות חדות, ואז צעדו
אלינו, מכים על חזם ביד קפוצה כאומרים, תירו חופשי, מבט עיניהם
כשל משוגע ששום כותונת כפייה לא תרסנו. היו רגעים
סוראליסטים... היו הרבה רגעים כאלה.

ההוראות שלנו למקרה ונהיה חייבים להתפצל, היו להשאר בזוגות.
אסור היה להשאר לבד ולא משנה מה הסיטואציה אליה נקלעת. למרות
זאת, מצאתי את עצמי מפר את ההוראה פה ושם משום שהמציאות התוותה
חלופה אפשרית אחרת.

זה קרה בשבוע השלישי לשהותנו במקום. עד אז אתה כבר לומד להכיר
את האנשים שאתך ולסווג אותם בכל קטגוריה אפשרית, המצב חייב.
היינו בסיור בעיר ואיתרנו מספר מתפרעים, כאלו שחיפשו רק לעשות
צרות, ללא סיבה נראית לעין. מפקד הסיור החליט לצאת במרדף
אחריהם ואנחנו אחריו, כל אחד בוחר נער אחר לרדוף אחריו. לאחר
מספר דקות מצאתי את עצמי מתייאש מהריצה אחר אותו נער שהיה
כנראה אצן אולימפי. לא הייתי במיטב כושרי והנער פתח פער של
יותר משלושים מטר והמשיך להגדיל אותו בכל שניה. עזבתי אותו
לנפשו.

בחזרה לרכב ראיתי את ה - "מתלהם שלנו", יוסי. בחור צעיר שזו
תקופת המילואים הראשונה שלו. הוא לא פיספס הזדמנות להוכיח מי
הבוס בשטח, לפעמים בצורה אכזרית, ולרוב באופן טיפשי בלי לחשוב
על ההשלכות המיידיות.
נענו חזרה לכיוון הרכב כשלפתע קלטנו, עם הפנייה לסימטה, ילד
כבן עשר משרבט על קיר סיסמה בערבית. יוסי התחיל לרוץ לכיוונו.
הילד שהבחין בנו שמט כל שבידיו והתחיל לרוץ במהירות.
בסיום הריצה היה הילד אחוז בחוזקה בידו האחת של יוסי, כשבידו
השניה הוא חובט בו באלה. יוסי התכוון לקחת איתנו את הילד חזרה
כמו מצא את המבוקש מספר אחד של החמאס בעיר.

ואז הכל התחיל לקרות מהר. מהבית הסמוך שהיה ביתו של הילד יצא
האב. הוא ניגש אלינו בצעד מהסס, בוחר אותי, המבוגר יותר,
לניהול משא ומתן.
שפתו הערבית היתה רהוטה, לא של הרחוב או היום יום, גבוהה יותר.
הוא נראה קשה יום, פועל המפרנס בקושי את משפחתו אך הצליח לשמור
על מראה מכובד.

"אהלן, אהלן. זה הילד שלי", הוא פנה אלי בערבית, טון קולו
מתעלם מהמצב כאילו נפגשנו בטיול של אחה"צ בשדרה.
יוסי הביט בו בכעס "תעוף מפה!", הוא צעק עליו בעברית אך אב
רק עצר במקום.
מהבית יצאה אישה ענקית, אולי מטר שמונים, רחבה כמו השמן
מהסרטים של השמן והרזה. היא התחילה לצעוק כמשוגעת מנופפת ידיה
לכל הכיוונים .האב הביט בה. "תכנסי הביתה!", הוא אמר לה
בערבית, מבט עיניו מתחנן משהו.
"אני רוצה את הילד!" הצלחתי להבין מה היא אמרה. היא דיברה
ערבית בניב מצרי ושיערתי כי גדלה בצד השני של הגבול.
יוסי חבט בילד פעם נוספת והחל לגרור אותו חזרה לכיוון ממנו
באנו. האם פרצה בזעקה מפלחת את האוויר כצופר מלחמה. הבחנתי
באנשים מתחילים להתקבץ בקצה הרחוב למטה, מתבוננים בנו בעניין
ומדברים אחד לשני. הם היו נסערים לפי קצב תזוזת גופם.
האב פנה אלי שוב "הילד לא יעשה משהו, אני אשמור עליו שלא יצא
מהבית", מבט תחנונים בעיניו.
"יוסי, עזוב אותך מהילד, הוא לא מחבל, רק צייר משהו על הקיר.
בוא נחזור", אמרתי.
האב הביט בי בהקלה והבנתי שהוא מבין עברית. האם המשיכה לצרוח
כמו משוגעת ולא הצלחתי לקלוט מילה ממה שאמרה.

יוסי הביט בי בזעם "מה פתאום? את הילד הזה אני תפסתי, הוא כתב
על הקיר ואסור!" הוא סרב להרפות מהילד.
"תעשה מה שאתה רוצה", אמרתי לו, "רק תדע שהם כבר חסמו אותך
מהצד הזה ולמטה ברחוב אי אפשר לעבור. יש לנו בערך חמש דקות עד
שיגיעו המקצוענים שלהם ותהיה פה הפגנה כמו שאתה אוהב, רק
שעכשיו שנינו לבד!"
קיללתי את הרגע בו החלטתי לרוץ אחריו. הסתכלתי בשעון למדוד
זמן.
"במקרה הכי גרוע אנחנו נכנסים לבית שלהם", חשבתי, "אין הרבה
חלונות ויהיה קל להחזיק מעמד עד שיגיע הסיור שלנו שבטח שם לב
להעדרנו."

למטה ברחוב כבר היו יותר ממאה או מאה וחמישים אנשים. "יש להם
מחסני מלאי של אנשים בכל מקום", חשבתי. הקהל התחיל לצעוק תוך
הנפת ידיים, חלקם באגרופים קפוצים.
יוסי נראה חושב ברצינות. הוא הצמיד את הילד לקיר הקרוב ופקד
עליו לא לזוז. הילד הבין למרות שלא דיבר עברית. יוסי הביט בקהל
במורד הרחוב.
"בוא הנה!", הוא צרח על האב, "תעמוד פה ואל תזוז!"
האב הלך ועמד לצד בנו, אוחז בכתפו. זעקות האם גברו, גופה אחוז
תזזית נע מטה מעלה, ידיה מונפות לצדדים ולמעלה.
ההמון למטה התחיל להשתולל, צעקות ואבנים עפו לעברנו. אף אחת לא
התקרבה ממש משום שהמשפחה היתה לידנו.

עברו עוד שתי דקות. ההמון למטה גדל בהיקף וברמת ההתפרעות. האם
שברה שיאים חדשים. האב עמד לצד הקיר בשקט כשהילד המפוחד לידו
ויוסי נראה חסר אונים.
ניגשתי לאב. "תגיד לה בבקשה שתשתוק ותכנס הביתה", אמרתי לו
בערבית. לא היה טעם לפנות אליה ישירות.
"כנסי הביתה!" הוא צעק לה.
"לא!" היא החזירה לו בכעס ובזעם. אם מבטים יכולים לאדות
אנשים היינו יוסי ואני קיטור מזמן.
האב הביט בי חסר אונים. "רק תחזיר לי את הילד, הוא לא יצא
מהבית", אמר בערבית.
כל עוד האישה צועקת לא היה סיכוי לגמור את ההפגנה בשקט גם אם
הילד חוזר להוריו.

התקרבתי לילד והנחתי עליו את ידי. הוא התכווץ כשסחבתי אותו
לפינה ואמרתי לו להסתכל על ההמון למטה. "תכף תחזור הביתה",
אמרתי, "רק תעמוד פה ואל תזוז". התוותי לו נקודה כשני מטר
מהפינה לכיוון הרחוב, כך שההמון למטה יחשוב פעמיים לפני שיזרוק
עליו אבן, וגם כדי שהילד לא יוכל לראות אותנו אם יסובב ראש
אחורה.
חזרתי לאב. "אין לנו הרבה זמן, תגיד לה שוב שתכנס הביתה!"
ניסיתי פעם אחרונה.
הוא צרח עליה, מנסה להעביר לה את הדחיפות בקולו אך נראה לשווא.
האם היתה מעודדת מתגובת ההמון.
"אנא אסף", אמרתי לו והבטתי לכיוון האם למשוך את מבטה.
כשהביטה בי סימנתי לה בידי לחזור לביתה. היא הפסיקה לצעוק אך
לא זזה.
הרמתי את ה-M16 עם הקנה למעלה והורדתי אותו עם הקת אל תוך
ביטנו של האב. הוא התקפל, מנסה לשאוב אוויר. מחזיק את ביטנו
ניסה להזדקף. התרחקתי ממנו כשני מטר. "תגיד לה בבקשה שתכנס
הביתה."
הוא ניסה לדבר אך לא הצליח. הבטתי בה ושוב סימנתי לה להכנס.
הפעם היא הקשיבה. ההמון חדל באחת מההשתוללות. "המקצועיים עדיין
לא הגיעו", חשבתי.
"קח את הילד ולך מהר", אמרתי לאב. הוא זז לכיוון בנו, אחז
אותו בכתפו והחל לצעוד לכיוון הבית. ההמון שתק. האב הביט בי
בדרכו פנימה אך לא אמר מילה.
הסתכלתי לעבר יוסי: "יוסי, אני זז. לא תהיה פה הפגנה למרות
שניסית. אם בא לך להשאר, תפדאל."
הלכתי לכיוון הבית, מקווה שעדיין לא הגיעו המקצוענים שיסגרו את
הדרך למעלה.