דפיקה בדלת.
אשה כבדת משקל, לבושה בשמלה פרחונית סגלגלה עם שיער אפור וחיוך
מהפנט, פתחה לה את הדלת.
"את בוודאי שירה."
"כן. מה שלומך?"
"בסדר, חמודה. כנסי, כנסי."
היא נכנסה לבית עמוס בתמונות, בובות, פסלים ויצירות.
כלבה שצלעה נבחה לעברה.
"או, אל תתייחסי אליה. היא ככה למי שהיא לא מכירה. היא חושבת
שהיא בעלת הבית. נכון, מתוקה שלי?"
היא התחילה ללטף אותה ולעשות קולות כמו שדודה עושה לאחיין
שלה.
"אני מתחילה בפתיחה כללית. הפתיחה מראה לי בדיוק מי את ולמה
באת הנה. קחי, תערבבי את הקלפים."
"דבר ראשון, את אשה חזקה, חכמה ומאוד בוגרת לגילך, יש בך המון
כח, כל דבר שאת מרגישה שלא טוב לך, אל תעשי אותו. אינטואיציות
מעולות. ואני רואה פה גם חיתוך, פרידה ממשהו או מישהו. את
מרגישה כבולה ואת לא יודעת איך להשתחרר מזה."
היא הסתכלה עליה בפה פעור. היא לא הכירה אותה, היא בחיים לא
ראתה אותה. איך היא ידעה לתאר אותה מילה במילה?
"עכשיו את יכולה לפתוח על שאלות ספציפיות."
היא ערבבה והגישה לה ובקלפים הראו שהם נועדו להיות ביחד ושלדן
באמת קשה והוא סובל מנדודי שינה ודיכאון. בדיוק כמו שהחברים
אמרו. הקלפים הראו שאם הם יחזרו הכל ישתנה לטובה בתנאי שהם
ישכחו מהעבר.

היא חזרה הביתה, נכנסה לחדר ובשנייה שהיא התיישבה על הכסא הוא
שלח לה הודעה.
"מזל טוב."
"תודה."
"אני יכול לדבר איתך?"
"אתה יכול."
"אה. תודה. אז מה שלומך?"
לא נמאס לו. לא היה נמאס לו להציק לה לרגע.
בשביל מה הוא צריך לדעת מה שלומה ומה חדש איתה ואיך החיים. מה
הוא רוצה ממנה.
הוא נשבר וכתב לה שהוא מתגעגע והוא לא יכול יותר. שהוא ניסה
להיות עם בנות אחרות וזה פשוט לא הולך לו.
"דן, תעשה לי טובה, אם אתה רוצה לדבר איתי אז לא בהודעות."
"מה את עושה מחר?"
"לא יודעת עדיין."
"אני רוצה שניפגש ונדבר. שתראי שכל מה שאני מרגיש זה אמיתי."

הם נפגשו והוא דיבר איתה כמו שאף פעם לא קרה. הוא התחיל לבכות
דמעות ואמר שהוא לא מסוגל יותר. שהוא היה עם בנות אחרות ושהוא
הסתכל עליהן, הוא דמיין אותה ושהוא דיבר איתן, הוא חשב עליה.
"בבקשה, שירה. תתני לי הזדמנות אחרונה. אני לא רוצה לאבד אותך
ואת עצמי שוב. אני לא יודע אם אני אצליח להשתנות, אבל אני
מבטיח שאני אנסה."
"אתה רוצה שנחזור?"
"כן."
"בשביל זה באת?"
"כן."
"אז אני מצטערת. את זה לא תקבל היום. אני בכלל לא מוכנה לחזור
אליך, לא בכזאת קלות לפחות. לא שאתה אומר כמה מילים יפות ואני
שלך. אני צריכה מעשים. ואני אגיד לך את האמת שאני מעמידה אותך
בתקופת מבחן. ההתנהגות שלך תראה לי בדיוק מה אתה מרגיש."
"אוקיי. אני לא אכשל."

הוא הלך, ושבועיים אח"כ היא לא שמעה ממנו מילה.
הוא התקשר אליה ואמר שהוא יודע שהוא יצא חרא ושהוא לא דיבר
איתה, אבל הוא היה עמוס בלימודים ועוד דברים שלא נתנו לו זמן
לנשום.
"בסדר. אז ניפגש היום? ב-9?"
"כן. ואני באמת מצטער."
"ביי."

היא ידעה שהוא נכשל במבחן. למה הוא ממשיך לנסות היא לא יודעת.
הם נפגשו וכל התסריט חזר על עצמו.
"אני חושב שאנחנו צריכים לקחת את זה יותר לאט. לנסות להיות
ידידים ואז לראות לאן זה הוביל."
"סיימת?"
"לא. אני רוצה להיות איתך, אבל אני לא רוצה שכל פעם שניפגש זה
יהיה בשביל שיחת נפש כזאת, שיחת סיכום. שנדבר סתם ככה."
"דן, אין לי מושג איך יכולתי להבהיר את עצמי יותר טוב מפעם
קודמת, אבל אני הודעתי לך חגיגית שאני צריכה לראות מעשים.
ונכשלת. ואו, איך שאתה נכשלת. אין לך מושג. ואני מאוכזבת. וזה
לא ילך. מצטערת."
"אז, מה את רוצה שנעשה?"
"בדיוק מה שעשינו פעם קודמת. רק שהפעם זה באמת יקרה. ננתק את
הקשר. מהשניה שאנחנו נפרדים לשלום אתה מוחק אותי מהפלאפון,
מהמסנג'ר, מהאייסיקיו, מהמוח..."
"אין סיכוי שמהמוח אני אצליח. אני יכול לנסות מהפלאפון,
מהאייסיקיו, אבל לא מהמוח."
"טוב, אני רוצה שזה יגמר בכל מקרה."
"אני שם זין על מה שאת רוצה. אני לא אנתק איתך את הקשר."
היא פרצה בבכי. הוא חוצפן. בחיים הוא לא התחשב בה. הוא לא קלט
בכלל מה הוא עושה לה.
"דן! יש לך מושג הכי קטן מה אתה עושה לי? באיזה חרא אתה מאכיל
אותי? אנחנו מנתקים קשר נקודה! ושלא תעז לשלוח לי הודעות
יותר."
"ומה אני אעשה עם מישהו ידבר איתי עלייך?"
"אתה תתעלם."
"אני לא אצליח!"
"אז אתה תנסה."

הם נפרדו לשלום וכל אחד הלך לכיוון אחר.
הכאב הזה של הריאות שמתפוררות, הלב שמתכווץ.
היא פינטזה שהוא מתחיל לרדוף אחריה ומתחנן שתתן לו עוד
הזדמנות.
אבל הוא באמת עזב. והיא שמחה במקום כלשהוא שזה נגמר.

זה נגמר והיא תפסיק לסבול. היא תפסיק.