קוראים לי מזרחי. מזרחי כהן. אני בן 19 ואני מרעננה.
אני גר עדיין בבית של ההורים שלי, אבל אני חוסך לדירה חדשה.
הסיבה שאני לא בצבא זה כי הצלחתי לתחמן אותם (התעליתי על
עצמי), גרמתי להם לחשוב שאני משוגע או משהו כזה,
והם שחררו אותי על סעיף נפשי, אני ממש גאה בעצמי על כך.
כל יום מחדש אמא שלי מעירה אותי בבוקר. מה הקטע של "לקום
בבוקר" למה חייבים לקום בבוקר? אני אוהב לישון
מאוחר אז זה יהיה טיפשי מצידי לקום מוקדם. הסיבה שאני אוהב
לישון מאוחר זה מפני שאני אוהב לשחק ב"אקס בוקס"
שקניתי לא מזמן.
על כל פנים למרות שרוב היום אני בבית אני מוצא לי עיסוקים
רבים. כל יום אני מביא לי מן עיסוק יומי שכזה - משהו
שיעסיק אותי למשך היום. לדוגמא העיסוק היומי שלי להיום לנסות
לפצח אגוז ללא מפצח אגוזים (אני מתבייש להגיד שזהו
העיסוק משלשום).
כדי להראות עד כמה אני בנאדם עמוס אעביר לכם את היום הזה
בכתב.
"קום!" צועקת אמא שלי בעוד שהיא לובשת סינר ססגוני (כנראה
לבישולים שלפני יום שישי), בעוד שהיא פותחת את
התריסים של חלוני. "תפסיק לבזבז את החיים שלך" ממשיכה ואומרת,
כל יום היא חוזרת על אותם משפטים...
והיא ממשיכה - "פה זה לא בית מלון, אתה שומע אותי? תראה את
עצמך, אתה בסוף תהיה איזה הומלס, אני לא יודעת כבר
מה לעשות איתך - לי כבר נגמרו הרעיונות. אתה שומע אותי?!"
באותו רגע אני פותח את העיניים וצועק: "כל בוקר אותו
דבר, לא נמאס לך?! תעזבי אותי  כבר. אוף". "אני לא יודעת מה
אני אעשה עם הילד הזה" אומרת אמא בזמן שיוצאת מן
החדר.
חזרתי לישון. קמתי אחרי שעה, אי אפשר לישון כשאמא שלי כל שניה
נכנסת לחדר שלי וצועקת עליי.
הלכתי לצחצח שיניים, כמה חורים יש לי, מחר אני אקבע תור לרופא
שיניים, היום אין לי זמן.
"או, הנסיך סוף סוף קם" אומרת אמא ומסתכלת עליי ומחכה לתשובה,
אך לא מקבלת את התגובה שרצתה. אני שותק.
"אם תמשיך בהתנהגות הזו אני אחזיר את המשחק הטלביזיה שקניתי לך
לחנות" ממשיכה בצעקות. "שאת קנית?! מה?
אני קניתי את האקס בוקס את שילמת, ואני אמרתי לך שאני אחזיר
לך!" החזרתי לה.
"כמו שאמרת שתמצא עבודה?!" אומרת ומגדלת לה מן חיוך של סיפוק
שכזה.
"התחלתי לחפש"
"איפה?"
"סימנתי מודעות בעיתון" גם זה משהו לא?
"אני לא יודעת מה יהיה הסוף איתך, לך תזרוק את הזבל"
"אני לא יכול אני עסוק"
"במה? אל תגיד לי ששוב פעם בעיסוק היומי הזה שלך!" נהייתה
אדומה.
"אם זה כל כך מעניין אותך אז כן! בנאדם צריך משהו יעסיק אותו
במשך היום,ו אם לא אכפת לך את מפריעה לי, את
עומדת לי באמצע הדרך" אומר, ומסתכל עליה מתרגזת עוד יותר
אפילו.
"חכה מה אבא שלך יעשה לך כשהוא יחזור הביתה, חכה, חכה..."
אומרת וזזה מן הדרך.
טוב, הגיע הזמן לארוחת בוקר. דילמה כבדה עומד בפניי - עכשיו
השעה היא 12 וחצי בצהריים אני ואני קצת רעב. השאלה
היא האם להחזיק את הרעב שעה וחצי בערך ואז ולאכול ארוחת צהריים
או פשוט לאכול ארוחת בוקר עכשיו בלי להתייחס להיגיון.
שקלתי את העניין בכובד ראש, והחלטתי כי עדיף שאוכל עכשיו כי
לדעתי צריך לעשות מה שחשים באותו רגע ללא התייחסות לעבר
או לעתיד, אלא אל ההווה כאחד. שמתי את הקורנפלקס בקערה, הוספתי
חלב, וערבבתי. אכלתי את האוכל בתאווה (למרות שלדעתי
הוא היה יבש מן הרגיל), והלכתי לשחק קצת עם הכלבה שלי. יש לי
כלבה היפרקטיבית - פשוט כיף לשחק איתה, היא מוציאה כל
טיפת אנרגיה שיש לה בשביל להגיע למטרה שלה (תפיסת הכדור) היא
מזכירה לי את השאפתנות של בני האדם אבל במובן הטוב.
בזמן שאני משחק עם הכלבה שלי אני שוכח מכל בעיות העולם. אני
פשוט מסתכל עליה ולומד אותה מחדש כל פעם, בוחן אותה.
באותו רגע מאושר, איך לא, אמא שלי עוברת לידי, ורואה אותי
מחייך, והרסה בצעקות את הרצון לעוד:
"אולי במקום לשחק איתו כל הזמן תוריד אותו קצת למטה?! ובאותו
זמן תוריד גם את הזבל!"
חשבתי על זה קצת - אולי באמת כדאי שאני אעשה מה שהיא אומרת. כך
אני גם אוכל להתרחק ממנה ולבלות זמן איכות עם הכלבה
שלי. אז אמרתי לה "טוב, בסדר - שלא תגידי שאני לא עושה כלום
בבית הזה" בעצבים. לא רציתי לגרום לה להרגיש יותר מידי
טוב.
הרמתי את הזבל משכתי את ביץ' ברצועה וירדתי למטה. ירדתי
במדרגות, לא היה לי כוח לחכות למעלית זה סתם היה מבזבז זמן.