[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שקד גרין
/
המכשיר

קילומטר לשעה הג'יפ דהר קדימה ולא מספיק מהר. "יותר מדי
מכוניות במדינה הזו. יותר מדי אנשים בכלל" חשב לעצמו כשמרצדס
חתכה את הנתיב שלו בתרועת גז ניצחת. מהרגע שמיכל התקשרה אליו
ועד היום, כשנחת בשדה התעופה, עברו 48 שעות שהתארכו מדי.
"ממתי אתה עוטף לי מתנות?" הבחין גם בהתרגשות המיוחדת של מיכל.
היא שכבה על הספה בתנוחת חתולה מנומנמת ופקחה אליו עיניים
בורקות. מזה זמן רב לא הרגיש אינטימיות כזו וקרבה למיכל. מיכל
הייתה בטוחה שזה מכשיר די.וי.די חדשני. דרור הוריד באיטיות את
שאריות נייר העטיפה מהמכשיר. חיבורים פשוטים- פינים מחודדים
מצאו להם חור ונבלעו בהנאה אחד בתוך השני. אין לאין, אאוט
לאאוט. הוא שלף ממזוודתו את הג'ל הלבן וידית המצלמה. "החלק הכי
יקר" נזכר ביהודי מברוקלין שגיחך אליו כשעטף את הידית-מצלמה של
מכשיר האולטרסאונד הנייד.
ארבע שעות ישבו, נועצים בסבלנות מבטם במסך, ידו הרוחשת
מיומנות של דרור מחליקה על סמיכות הנוזל בבטנה של מיכל. מרזב
טפטף בחוץ ונקש מתחת למרפסת הסגורה שלהם, מונוטוניות שעזרה לו
להטות את המצלמה בתנועות מעגליות רכות. מיכל ראתה מיד ודרור
אחרי שלוש שעות של עיניים מצומצמות בחוזקה, ראה הבזק. מתוך חלל
כהה בצבץ עיגול ביצתי בהיר יותר והרגיש שליבו נחמץ מאושר כואב.
בלילה חלם שזקן סיני בוחש לו מרק ומסמן לו באצבעו להתקרב כדי
שיוכל ללחוש באוזנו ש"כל פלא טכנולוגי שבעולם מתגמד לעומת הפלא
של היווצרות יש מאין".
תחושות הבטן החזקות של אימא שלו, הביאו אותה אליהם למחרת.
למרות שסיפר לה, היא לא רצתה לראות את פלאי המכשיר, בלאו הכי
לא תבין מה היא רואה, היא רק חייכה בליווי "בעזרת השם" וקרצה
לו לכיוון חדר הכביסה. הוא השתרך אחרי אגן ענק עולה ויורד
ככפות מאזניים. שנים התבייש בו ורק משבגר הצליח לחוש גאווה
מסוימת לאגן הזה שהצליח לדחוק החוצה חמישה בנים. אימא שלו
הושיטה לו כמה שטרות אדומים לרגל הנס, בלי לשכוח לציין שזה
סימן עבורו להתקרב לדת והוסיפה ש"התחת של מיכל יותר גדול מהבטן
שלה, רק תשים עין". זה קצת דיכא אותו והוא החליט שעם כל הכבוד
לאימא שלו, הוא לא מזמין אותה עד אחרי הלידה. כשאימא שלו הלכה
הוא חש קצת מועקה והתקשר ליונתן, החבר הכי טוב שלו. לפני
שיונתן הגיע, צלצלה אצלם השכנה ונציג מכירות מזדמן שזכו לראות
לפני כולם את המכשיר.
כמעט כל יום הזמין חברים. היה חוזר מהעבודה עם שקיות מלאות
בפיצוחים ומיכל הייתה מסדרת את הכריות בסלון, לאורחים. אבל
אחרי שבועיים נראה היה כאילו האורחים החלו לחפש תירוצים.
הראשון ששבר שתיקות סלוניות מתמשכות, תוך כדי צפייה במסך, היה
יונתן. הוא טען שהמכשיר הזה הוא התרמית השיווקית הכי גדולה
שנתקל בה, ושאת זה הוא אומר בכנות של עו"ד בכיר במשרד פרסום.
דרור שתק. העלבון לא אפשר לו להלבין פניו של יונתן בפני מיכל.
אבל אחרי שיונתן הלך ומיכל ניסתה להשחיל מילה, אמר שתמיד ידע
שיונתן הוא שמוק חסר עמוד שדרה וקטן אמונה, עוד מהחטיבה.
"מעניין על איזו כנות הוא מדבר" חשב לעצמו  בהרהרו על ההחלטות
המקצועיות התמוהות של יונתן, מאז שיוסי הבעלים של המשרד התחיל
להזמין אותו לארוחות צהרים, מחווה שדרור מעולם לא זכה לה.

דרור התחיל להזמין כל מיני חברים טובים שלו מהסדיר. פגישות
מחזור של חמש עשרה שנה מרגשות שלעיתים מפאת ההתרגשות היו מלוות
בתגובות שרשרת של שתיקות. אבל דרור לא נבהל כי הבייבי שהשכיל
להבריח במכס מניו יורק, ההמצאה הכי חדישה בתחום הרפואה
האמריקאית, שניצב באמצע הסלון תמיד הפר את השתיקה. הבעיה לא
הייתה עם החברים מהסדיר אלא עם הנשים עקומות הפרצוף והמראה
שלהם, שחזרו וטענו שעברו כמה וכמה בדיקות כאלו בחיים ותמיד
התווכחו עם המכשיר, או לפחות עם האמינות שלו. העלבון של דרור
הפך לכעס והכעס גדל ושחר לנקמה. למיכל בכלל לא היה איכפת,
פטפוטי סרק סביבתיים אף פעם לא נגעו לה.
יום אחד כשחזר מהעבודה מותש ממחשבות נקם במעגל החברים שהפליג
עד למחוזות "עלומים", בית הספר היסודי שלו, חיכתה לו אמבטיה
חמה ומוקצפת שלידה קערת קרח ובתוכה בקבוק יין תוצרת ספרד, שנת
70. מיכל הבטיחה שתסביר רק כשיכנס לאמבטיה וירימו כוסית. דרור
כבר החל לחשוד שיונתן מוג הלב, התקשר למיכל והתנצל עמוקות על
מה שעשה בעיקר על הפגיעה ברגשותיה העמוקים של מיכל. בעוד כפות
רגליו מפשפשות בחשדנות במים והוא נכנע לקצף המלטף, עדינה מזגה
להם כוסיות פורצלן מהסוג שאף פעם לא הוצאו מהארון.

"מזל טוב. יש לנו בן זכר."

יונתן ומעגל החברים נשכח ועמם התכנון המדוקדק והאישי של הנקמה.
הוא הזדקף באמבטיה פורש ידיו לצדדים, הקצף נמתח ונוזל על גופו
הדרוך, הצמיד אליו את מיכל וקיפץ לסלון, גורר אחריו מגבת, כדי
לחזות במו עיניו בנס הקטן הזה שיהפוך להיות גדול, כמו האיבר
ההכרחי הזה שמתפתח לילד שלו בין הרגליים. מיכל נשכבה בפוזת
החתול המנומנם שלה, מורחת את החומר הלבן- שקוף במהירות ומלפפת
בזהירות את המצלמה על הבטן הגדולה שלה. הוא נעץ עיניים במרקע,
מתאמץ למקד מבטו אל תוך העיגול הבהיר הנברא בתוך החלל השחור.
עדינה מצאה את הזין מיד והצביעה עליו בתרועת ניצחון.
מההתרגשות, קצת קצף שנכנס לו לעניים ואולי לחלוחית דקה בעיניו,
לא כל כך הצליח לראות אבל אמר לעדינה שלא ראה פוטנציאל לכלי
כזה כל החיים שלו.
שבוע אחרי זה יונתן קפץ לביקור. בכל זאת היה החבר הכי טוב שלו.
יונתן לא הזכיר במאום את מה שאירע וגם ביקש לדבר עם דרור
ביחידות במטבח. במטבח, על סיגריה שדרור לא עישן כבר כמה
חודשים, יונתן סיפר שהוא עומד להתגרש והכי כואב לו על הבנות.
דרור הנהן בחוסר הבנה, אבל התחיל להבין את המעידות החבריות של
יונתן לאחרונה. הם שתקו קצת ביחד וגמרו סיגריה.

"ולי דווקא יש חדשות טובות. זה בן זכר".

יונתן נראה מאוכזב. הוא אמר מזל טוב, אבל גם שהוא צריך לקחת את
הילדה מחוג והלך. דרור הרגיש שהוא עושה הכול כדי לא לצפות בבנו
הבכור, אבל סלח לו. בינתיים.
לחדר מיון הגיעו במחצית השנייה של לילה גשום. מיכל אמרה שהיא
חושבת שיש לה צירים, למרות שלא הייתה בטוחה, כי הכאבים נסבלים.
יונתן לא היה מוכן לקחת סיכונים, הם חיכו מספיק זמן לרגע הזה.
כשהרופא אמר שיצטרכו לחבר את מיכל למוניטור, הוא גיחך לעצמו
"כאילו שמישהו פה המציא את אמריקה", אבל אמר את זה למיכל
באוזן. מיכל הייתה חיוורת ומתוחה, בדיוק כמו שהיה כתוב בספרים.
אימא שלו התקשרה בדיוק כשהאחות חיברה אותה למוניטור.מיכל לקחה
את הנוזל הלבן ומרחה על עצמה, לקול מחאתה הצווחנית של האחות.
כשהרופא נכנס לחדר, דרור ומיכל כבר תפעלו לבד את המכשיר,
מחייכים אושר אחד לשני. הרופא, איש חביב ומזוקן אפילו לא כעס.
הוא התפעל מהידע והשליטה של דרור במכשיר, אמר ששמע שהוא מופץ
בחו"ל והצמיד את המכשיר חזק לבטנה של מיכל שפלטה צעקה רפה.
בידו השנייה לפת את בטנה וטלטל אותה כמו פודינג. אח"כ תדירות
הטלטלות גברה והוא תקע את המכשיר עמוק יותר ויותר בבטן, מחליף
מבטים עם האחות. דרור הציע לרופא המאבד סבלנותו שיאפס את
הכפתור הדיגיטאלי ונזכר שיונתן אמר לו פעם שרופאים בבתי חולים
הם בדרך כלל מתלמדים. פתאום מה שלא הצליח לראות במשך כל
החודשים הללו נפרש לפניו בבהירות מסנוורת. הוא צמצם את עיניו
למרות שכבר לא היה צריך- בנו שלו. כמעט הכול יכול היה לראות,
אפילו נקודה שחורה בין הרגליים.

"מתי לאחרונה הייתם בבדיקה אצל רופא?"

"לא זוכרת כבר" שיקרה מיכל.

" חודש, חודשיים. למה?" דרור החליט לקחת פיקוד.

"מי זה הרופא, אם מותר לשאול? יש לי בעיה עם האבחנות שלו."

"נכון, אסור לך לשאול. מה הבעיה?"

הרופא הביט בו, משהה תשובה. דרור הישיר אישונים ממוקדים לתוך
עיניו. כבני אותו מין חשדן בטבע, הוא ידע מה הרופא עומד להגיד.
בתוך מעבה האישון של הרופא יכול היה לראות את החלק הכהה מחליף
צורה לביצה בהירה הנעה בתוכו ולא היה ספק בליבו שמדובר בזכר.
אל מול פיו הפעור של הרופא, תפס את ידה הרועדת של מיכל ומיהר
אתה לכוון הדלת.

" אני נורא מצטער אבל אין... כלומר לא היה כנראה מלכתחילה.."

"אין לי עניין באבחנות של מתלמדים."

מחוץ לדלת כבר חיכתה אימא שלו. לא היה צורך בהסברים. אימא שלו
אמרה ש"עוד כנראה לא הגיע הזמן". אגנה העולה ויורד ואחריה בטנה
של מיכל פילסו את דרכנו החוצה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
תגידי, את מוכרת
לי....
אהה, כן,
מהחלומות שלי על
האישה המושלמת.





המכוערת שבאה
בסוף והורסת
הכל.


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/8/06 20:30
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שקד גרין

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה