העולם מפסיק להילחם כשאישה צריכה פתאום את ההורים שלה. רכבת
במסילת היעד עוצרת בחריקת בלמים, לא זו שאנחנו מחכים לה, את
שלנו פספסנו בשעה. קרון מסתיר לנו אבא אמא וילד ננסיים ברציף
ממול. ראשים מסתננים בסקרנות מבעד חלונות זכוכית עבים. רכבת
מקבילה שועטת בנסיעה מהירה, חולפת על פנינו כמו התחנה לא
קיימת. זה הזמן לעצור, אני חושב. להסתובב, לקחת מונית, לדבר עם
שונית, לעשות מה שהיתה עושה עוד לפני שהגענו הנה - מזמינה
מונית. לא יכול לספר עכשיו לשונית. אני מחייך לגל היושבת לצידי
כורעת תחת נטל גופה. לא אומרת אבל אני יודע, היא עצבנית. פניה
מתוחות בציפיה למשהו שאני מפחד לחשוב עליו. "חם לי", גל רק
אומרת. קרונוע משקשק ומזדחל בנסיעה איטית. "גל, אני יודע שאני
נודניק, אבל אולי בכל זאת מונית?". "לא". היא אומרת ושוב אני
שותק. רכיכה. שונית כבר היתה פותרת את זה, בנפלאות הנועם שלה.
ברגעים אלו ממש, התבונה השתלטנית של שונית חסרה לי. אני חושב
מה להגיד בלי להרגיז, נמלא זעם כבוש על העיקשות התובענית שלה -
של גל. אישה דתיה מדדה בעליזות לעבר גל, משורכת בשורת זאטוטים.

"רכבת לבאר שבע, מתי יוצאת?" "עשר וחצי", אני מזדרז לענות
ועוקב אחר המבט הנובר שהיא שולחת לגל, "שלושים וארבע?"
"שמונה", עיניה של גל זורחות מדי. האישה מהנהנת אליה, מרפרפת
בי מבט מהיר לא רואה. אני מזהה אחוות נשים ממרחקים גדולים
בהרבה יותר."ואת?" אני יורה לעברה ידע מעשי שרכשתי ביושר. גל
הופכת אלי בטן דשנה ומטופחת בהפתעה, סופסוף היא משועשעת. ואני?
נושם לרווחה." אני מה?" היא דוקרת אותי בעיניים רעבות מתחת
לכובע מגבעת לבן. "שתיים עשרה. שבוע שתים עשרה" נועצת יד
במותנה, תנועה שעוזרת לה לרענן זיכרון. רגע המבוכה שגברה עליו
בקלות הספיק לרבקה, מאז לא חדלה מלדבר.
אני בוחן אישה קטנה ומצחיקה שלא תצבור מבט מיותר אחד ברחוב,
אבל תסחוף אותך בלי משים כשהיא מתארת תהליך של בריאת חיים
(כדבריה) כמו עלילה של טלנובלה. אני חש פתאום גל אחרת, כזו שלא
הכרתי. מחוייכת, עורה מתוח בחן על עור עדין מדי. פעם ראשונה
היא מפוררת משהו טבעי כמו הבטן שהיא גוררת. לא מנסה לרצות. גל
טבעי וזורם. פאתי עיר אלימה חולפים על פנינו, או שאנחנו חולפים
על פניהם. יהושע מזדחל לי על הברכיים כדי להטיב לראות בניינים
משחירים.

"יהושע, תרד לאברהם מהברכיים", רבקה נוזפת בבן שלה בטון
אידישאי. אברהם? אני חושב אם לתקן אותה, מאיפה הביאה את האברהם
הזה, אבל מוותר, שיהיה. גל נראית לי פתאום נורא חיוורת, עוד
פרט שעיני הדוקרן של רבקה לא מחמיצות.
"אני הולכת לשירותים", גל מתרוממת בכבדות, גוון הלבן של עורה
הולך ומתעמק.במעבר לשירותים, דקות ארוכות אחרי שהפלגנו מקרית
גת, נתזי מים מבקיעים את שמלתה. יורדים לה המים. יללת בהלה
משתחררת ממנה. "שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד". רבקה עוצמת
עיניים בחוזקה, מבוהלת. "שמע, שמע בבקשה", אני ממלמל בתוכי
כשאני רץ ואוחז בגל. רבקה מצווה על הזאטוטים לשבת ולא לזוז
ורצה לקרון הקטר. אני משכיב את גל על ריפוד לבד כחול וזול
המפיץ ריח מכוער של אינספור אנשים, מנסה להיות עדין ככל שאפשר,
אבל גפי נעות בהתכווצויות לא רצוניות. עוד מעט גם לי ירדו
המים. שוכני הקרון המעטים עוזבים בשקט, מאחלים לנו הצלחה
בשפתיים ממולמלות. אישה נותנת לי חבילת מטליות לחות. אני מנגב
זיעה הנמרטת ממני ומתבוללת בריח הריפוד. בתכליתיות מעוררת
קנאה, לוקחת ממני האישה חלק מהמטליות ומנגבת בעדנה שאני לא
מסוגל לה, את פניה של גל. רמקול מנסה להרגיע של נהג הקטר בוקע
מפינה כלשהי בדיסטורשן. "אם יש פה רופא, אנחנו זקוקים לך דחוף
בקרון מספר 17". בהפסקות הקצרות של הנהג, אני מזהה את קולה
הצייצני של רבקה, פוקד עליו. אני מדמה לשמוע את קולות הפליאה
משאר הקרונות, גוברים על שחיקת גלגלי הברזל במסילה. "מיילדת...
אם יש במקרה, גם תוכל לעזור. תודה. המשך נסיעה טובה ועמכם
הסליחה".
אני מלטף את פניה המבועתות של גל. היא נאבקת בציר. היא בציר
ואני במחשבות על שונית. אחרי דבר כזה היא לא תסכים לראות אותי
יותר כל החיים. לא, היא יודעת שאין לי ערבון על דברים כאלו,
מעולם לא יחסה לי תכונות כלשהן של שליטה. אבל איך לא שכנעתי את
גל לנסוע במונית - זה הולך להיות העניין. פאה מסולסלת ואחריה
יהושע מציצים עלינו מבעד למושב סמוך. "אל תדאג, זה יהיה בסדר".
גל מתעוותת מציר. "ברור, למה שלא יהיה?" אני מנסה להסתיר
חיוורון. רבקה חוזרת מצוידת. היא אוחזת קומקום מהביל ומלווה
בעוד אדם. היא מסמנת לאיש לכיוון המושב ממנו מבצבצות כפות
רגליה של גל. הנייד רוטט לי בכיס. שונית שוב, עשר שיחות שלא
נענו. לא יודע מה להגיד לה. בחור צעיר, כנראה מתמחה, מדבר לגל
בעדינות: "אל תדאגי, עוד רבע שעה עד באר שבע. פשוט תשכבי
ותנשמי. אולי בסורוקה נספיק לתת לך אפידורל. תנשמי עמוק. לאט
לאט."

שונית לא רצתה ילדים בשלוש השנים הראשונות. זה היה מאוד נוח,
בעצם. נשימותיה הקצובות של גל, שעד עתה לא הבחנתי בהן כלל,
מזכירות לי מה אני עושה פה, והמחשבה על אמון מהדהדת עם כל
נשיפה. איך עשיתי לה את זה, זה מה שתאמר, וזה במקרה הטוב שאי
פעם תסכים לדבר איתי. למזלי זה פרוייקט משותף, והמטרה, לעיתים,
מקדשת את האמצעים. כשהיא תראה את הילד המדהים הזה, היא תשכח.
היא לא יכולה כל החיים לכעוס עלי שנכנעתי לגל. לא ברגעים כאלו,
לא בהפי אנד.

"פתיחה של עשר אצבעות", קולה הצווחני של רבקה מעיר מתים. אני
לא ממש מבין מה זה, אבל זה נשמע לי טוב ולא טוב. אח"כ שבע שנים
נוספות בניסיונות להביא ילד. צו השעה הפך מחברתי למשפחתי,
ובסוף נגע גם בנו. התחלנו להרגיש אשמים, לא ראויים. אחרי שמונה
כישלונות כמעט נפרדנו. שאלנו את עצמנו הרבה שאלות, ביחד ולחוד.
כבר חשבתי שנוותר, שלא נועדנו להורות ביחד, שמישהו מנסה להגיד
לנו משהו. שונית היתה שבורה, אני, מותש מלנחם אותה, כבר לא
רציתי ילדים. מה יש, זה לא היעוד הכי חשוב, היו לנו קריירות.
צעקה של גל מקפיאה את דמי. רבקה חושפת זרועות עבות בשר ורוויות
כוח, טובלת בד קרוע במים רותחים מהקומקום. אני לא יודע מה
לעשות, מה להרגיש. זה הילד שלי. ושל שונית. גל היתה הפונדקאית
הראשונה שראינו, וידענו שהיא זו שתכנס למערכת יחסים ארוכה
וסבוכה, משולש שאין שני לו בטבע. אני מביט בגל ודמעות זריזות
וערמומיות שולטות בעיני. אני רוצה ששונית תהיה פה איתנו. אני
רואה את האומץ והנחישות הזו של גל בעיניים הקרועות לרווחה.
אומץ ששונית ואני לא ניחנו בו.
הרופא מדריך את גל ורבקה. רבקה שולחת לי מבטים נכמרים.
"תחזיק לה את היד. כן ככה. יופי של בעל. שלי לא עומד בזה".
פלומת שיער מבצבצת מתוך חור של משהו שהייתי מכנה פעם כוס.
הדמעות השקטות של גל בתוך צרחות האימה מחזירות לי תחושות. אני
רוצה להשאר איתה שבוע, אולי שבועיים, אולי יותר. בא לי לחבק
אותה. מזל שהרגישה שהיא חייבת לנסוע להורים שלה ונתקענו עם
האוטו. יד אחת לא מרפה מידה של גל הנאחזת בי בחוזקה, בשניה אני
חייב לענות. יצור קטן מכוסה בשילייה ודם פולט קול לעולם.
"שוניתי... את לא מאמינה..."