[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שקד גרין
/
חתול

כשהתעורר היה לילה. מרזב זרזף בכעס בחוץ. כשהתהפך על צידו,
המיטה זזה והשמיעה חריקה קלושה, כמו משיכת גיר על לוח. דשדוש
דקיק של שמיכה ועוד רחשים קלושים נשמעו מוכרים. " אני במיטה של
ההורים של מאיה" נזכר. הוא התקמר לצד המיטה רוצה לכרוך את ידו
סביב מאיה אבל בהבזק מחשבה קל, התחרט. ביתר תוקף מטריד, האזין
לחיכוך של משהו עם ציפית המשי מעל שמיכת פוך. רחש ועוד רחש
ונשימה נעתקת. "לא יכול להיות" חשב והחיכוך של המשהו הזה נשמע
כמו אוושות גילוף בעץ במערכת הקולנוע שלו, בסראונד. "אני
מדמיין". אבל אי אפשר היה לטעות יותר- נשמעה אנחת רווחה
חרישית. בשקט הדוקר שלאחריה, ניסה לדמיין כמה פעמים התרחש דבר
כזה מבלי שהרגיש ולמה היה צורך בהצגה של "חיים, כן, כן, חיים,
אני מתה, חיים". בחיים שלו לא שמע מישהי מאוננת שהיא לא
בלונדינית מסולקנת בסרט כחול. הוא שיחזר וספר את הפעמים
שהזדיינו במיטה של ההורים שלה ואת הפעמים המעטות במיטה בחדר
שלו וכמה פעמים מסך אלה לא ידע שאחר כך היא מאוננת.כשהבוקר צהל
דרך החלונות בחדר של ההורים של מאיה והיא הסתובבה וחיבקה אותו,
הרגיש כמו במסיבת סיום של הכיתה כשהמחנכת השמנה חיבקה אותו.
"קפה, ממי?"
"בסדר"
כשהקומקום רתח הוא כבר היה ליד הדלת מבלי לעצור ולהעיף מבט,
מיהר לגג בבניין שלו, להוריד כמה ראשים.











"הרגתי את החתול"
"יש לך סיגריה? תביאי"
"לא מעשנת ליד הילד"
"על מה את מדברת, טלי? ראיתי את משה במדרגות בקומה שנייה"
"לא את משה. את החתול שנדבק אליו"
"מי זה?"
"איזה גור קטן, מלא פרעושים. משה אימץ אותו בגלל שיש לו לב
טוב"
"נו"
"מפגר זה, מה זה הגזים. היה אוכל למשה את האוכל, נדבק אליו.
מנסה אפילו לינוק ממנו למרות שסירסתי את משה לפני ארבע שנים"
התיאור הזה הצליח להצחיק את חיים ועשה לו חשק להוריד עוד ראש.
הוא התרחק ממנה ומהילד והוציא באנג מתוך בור בעציץ.
" משה הרזה כמו אני לא יודעת מה. בכלל לא שמתי לב אליו איזה
ארבעה חודשים"
"אהה"
הוא החזיק מצת ובאנג והסתכל על הילד ששכב ישן בתוך מנשא בד
אדום -ילד בלונדיני מאבא לא ברור- ועל הכתף השחומה והארגמנית
של טלי שהציצה בביישנות מאחורי הבד האדום. הוא כמעט בטוח שהיא
תימנייה, בעצם אף פעם לא שאל אותה. הילד התעורר לצלילי כדורי
מים בועטים בתוך בקבוקון מבעבע עם פיה של בחורה ערומה.
"כבר לא עמדתי בזה. שלושה חודשים ואני מדלגת עליו במדרגות.
מד-ל-ג-ת. הוא עומד ומסתכל עליי עם העיניים הירוקות הדהויות
שלו, כולו עור ועצמות, ואני לא רואה אותו בכלל"

עוד שבוע טלי בת שש עשרה. מישהו, שכבר לא תדע מיהו, הכניס אותה
להריון. היא כל כך רזה שלקח לה שבעה חודשים להחליט שהבטן שלה
נפוחה קצת מדי. לשאלת העובדת הסוציאלית, טלי חייכה בשלווה
ואמרה ש"אף פעם לא היה לה מחזור סדיר, עוד מהימים שהייתה
רוקדת". אבל היה מי שיבלע את הבושה, אימא של טלי. בעצם היא
בלעה קצת יותר, כי בהיותה אלמנה צעירה שחיה מביטוח לאומי, ידעה
שאף אחד לא ישאל של מי הילד.ואכן הייתה אנדרלמוסיה קלה בהתחלה.
אף אחד לא באמת ידע אם הילד של טלי או של אימא שלה כי בתחילת
חודש שביעי, טלי, כשאף אחד עוד לא ראה שהשתנתה, נעלמה מהשכונה
וחזרה רק אחרי חודשיים, רזה וחיוורת מתמיד. אימא שלה שתמיד
נראתה קצת בהריון, נעלמה איתה. כשחזרו, אימא של טלי הצליבה
תינוק שלא דמה לאף אחת מהן בזרועותיה וטלי הידסה אחריה מותשת
ונבוכה, מהנהנת למזל טוב של השכנות. אף אחד לא תמה ממי או של
מי הילד, כי לאימא של טלי תמיד היו גברים. גם בשכונה אף אחד לא
העז להגיד דבר ומאז מתייחסים לעידן, הילד של אימא של טלי
כעובדה. פעם כשעישנו על הגג והיו קצת מסטולים, טלי סיפרה לחיים
את האמת. אבל הוא היה כל כך מסטול, שהוא כבר שכח איזה אמת באה
לפני איזו. על כל פנים, נותר מבולבל לגבי זהותה של אימא של
עידן. אימא או לא, טלי חזרה במהרה למגמת תיירות בבית הספר
המקצועי בבת ים בהמלצת מחלקת הרווחה. טלי למדה עם חיים ביסודי
בכיתה המקבילה, אבל תמיד היו שכנים.
"אז הרגת אותו באמת?"
"כן. אתמול מצאתי את הגופה שלו"
"איך?"
"שמתי בקובה של משה רעל עכברים"
"ומה עשית עם משה, שהוא לא יאכל, זאת אומרת?"
"הכנסתי אותו הביתה. הוא היה בעוצר שבוע" "מסכן משה" "כן. תבין
הוא כמו ילד שלי. בכור"
חיים הרגיש שהקול שלה רועד כשאמרה "ילד שלי, בכור". הייתה
שתיקה. פתאום שוב היה נבוך מזריקת המידע המבלבל הזה. טלי נשענה
על המעקה המסויד שמתקלף, למרות שמקפידים עליו כל שנה. אחה"צ
כבר ואין שמש על הגג שפונה לים, רק אור שמצליח לדמדם גם את בת
ים. גשם העביר סמרטוט לח על מזרקים, פחיות שתייה ומקלות
ארטיקים הנעוצים בחוף וגלים אפורים וגבוהים שופכים אור כהה על
הגגות של בת ים.
"תגידי?"
"הא"
"את משקרת לפעמים?"
" בחי אלוהים שהרגתי אותו, חיים"
"אני יודע. אבל את בטח משקרת מדי פעם"
"אולי"
"אולי זה לא תשובה. ולבד, את עושה דברים לבד לפעמים?"
"מה אתה רוצה?"
"כלום"
"דווקא כן. לפעמים"
"אהה. הכל?"
"למה?"
"יש דברים שאת נגיד, עושה לבד שאת לא לבד?"
"זה חומר מרוסס, חיים?"
" סתם רציתי לדעת אם את מאו... מעושנת. לא חשוב"
כשירד במדרגות לקומה שלישית, היסס רגע ליד הדלת וניסה לא
לחשוב, איך רק עד לא מזמן, אולי חמש או שש שנים, כשאימא שלו
הייתה באה לקחת אותו מהקייטנה, ועל דופן הבריכה הצטופפו כל
מיני ילדים מהכיתה וכולם הסתכלו על שמלת השבת של אימא שלו,
שמלת מיני. אימא שלו בטח לא עשתה את זה אף פעם. היה ריח חזק של
טיגון עם הריח שלה מהמטבח. הוא הלך ישר לחדר, לא בא לו עליה
עכשיו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני לא מבין
בשביל מה פסק
זמן?
יש לכם 40 דקות,
תתכננו תתאמנו,
וקדימה להרביץ
אותה בלי
הפסקות, מה זה
הפינוק הזה!!!




עו"ד שמעון
מזרחי, נוזף
בשחקניו.


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/8/06 14:45
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שקד גרין

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה