ראיתי את המוות, והוא לא בדיוק כמו שחשבתי שהוא יראה...
יש כאלה שאומרים  שהמוות מגיע בצורה של מנהרה ארוכה עם אור לבן
בקצה, ואם אתה מרגיש קור- אז אתה בטוח מת.
זה מוזר. אולי אני שונה מכולם. אולי אני יותר מיוחד, פשוט
המוות שלי היה שחור.
יאללה עם השטויות האלה שמוכרים לנו בסרטים...

שבוע שעבר עברתי ניתוח. רופאה מרדימה באה לדבר איתי לפני
הניתוח, להסביר לי על תהליך ההרדמה  
ולהחתים אותי על טופס שאני מסכים להרדמה מלאה.
ברור שחתמתי.
נכנסתי לחדר הניתוח ונשכבתי על שולחן הניתוחים.
תמיד חשבתי ששולחן ניתוחים יהיה שולחן כסוף, קר ומתכתי, אבל
השולחן הזה הרגיש יותר כמו מיטה אורטופדית.
אחות הגיעה וחיברה לי לוריד מחט קטנה כזאתי, שאליה מחברים
אינפוזיה וצינורות אחרים.
בזמן שהרופאה המרדימה חיברה לי לשם צינור, רופא אחר שם עלי
מסיכת חמצן.
נפרדתי מהרופאה בברכת "לילה טוב". היא חייכה אלי ואמרה לי לא
לדאוג, ושהיא תגיד לי לפני החדרת החומר המרדים.

מסתבר שהפרוצידורה היא להחדיר לוריד חומר מטשטש ואחרי שאתה
נרדם, דוחפים  לך לגרון צינור עד לריאות וממלאים לך אותן בחומר
מרדים.
כואב כואב, אבל חשוב. וחוץ מזה- לא מרגישים כלום.

הרגשתי כל כך טוב, הייתי באופוריה. עוד שניה אני ארדם ורק
כשהרופאים יסיימו את הניתוח אני אתעורר, בלי להרגיש כלום.
אבל יש משהו אחד שאני חייב לעשות- אני חייב להשאר ער כדי לראות
איך החומר משפיע ומרדים אותי.

כן אני יודע שזה נשמע כמו קלישאה של יהודה אטלס , כש"הילד הזה
הוא אני" מנסה להחזיק את העיניים פקוחות,
כדי לדעת סוף סוף מה באמת מרגיש בן אדם בדיוק ברגע שהוא נרדם.

הרופאה המרדימה כנראה נרדמה בעצמה כי היא פשוט שכחה להגיד לי
לפני... ואני לא הייתי מוכן... ופשוט...

נרדמתי

הדבר הבא שאני זוכר זה אני, שוכב בחדר התאוששות עם כאבי צוואר
מצינור הגז, מטושטש במקצת.
מצחיק, זה היה טשטוש כזה כמו בסרטים. הכל מסביב היה מעוות למדי
עד שהתרגלתי לאור.
אחות נגשה אלי ובדקה אותי. ניסיתי לשאול אותה מה השעה אבל יצא
לי מלמול לא ברור.
בסוף הצלחתי. מסתבר שעברה שעה וחצי בערך מהרגע שנרדמתי.
הכל קרה כל כך מהר- האחות עברה למיטה של מאושפז אחר לידי, רופא
הלך בחדר ודבר עם פציינט, רעש, המולה.
נרדמתי, קמתי שוב, נרדמתי שוב פעם ואז כשקמתי, סניטר רוסי משך
את המיטה ששכבתי עליה וגרר אותה למחלקה הכירורגית לצורך המשך
מעקב.

כשנחתי בכירורגית, חשבתי על זה - שעה וחצי מהחיים שלי נעלמו
כלא היו. ואני לא הייתי שם!
אולי כן הייתי שם, אבל בעצם לא...
כשאני מנסה להזכר במה שהרגשתי וראיתי שם- אני יכול להזכר רק
במסך שחור.
אולי עיוורים יבינו אותי, אבל לצערם הם לא יוכלו לתאר לכם שמה
שהם רואים זה דווקא צבע שחור...
אולי זה נראה כמו מסך שחור ענק כמו בבית הקולנוע, רגע לפני
שהסרט מתחיל.
אולי כמו מסך טלוויזיה, רגע אחרי שנגמרת תוכנית  אחת ואחרת
מתחילה.

לפעמים אני חושב איך הכל יראה פה אחרי שאני אמות. האם החיים
ימשכו כסידרם או שמא הכל יעצר פתאום ויגמר?
אין לי שמץ.
אני רק יודע, לפי איך שזה נראה עכשיו, שהחיים ימשכו ואני לא
אדע שהם ממשיכים. מבחינתי הם יעצרו.
אבל גם את זה, סביר להניח אני לא אדע.

מה שכן, בינתיים המוות נראה כמו מסך שחור, ענקי. בלי תחושות,
בלי רגשות, בלי כלום.
לא אור לבן, לא מנהרה ארוכה, לא קור מנקר בעצמות.
רק מסך אחד שחור וגדול...