נכנסתי למכונית של אסף ודפקתי פיהוק בריא במיוחד. הייתי ממש
עייפה אחרי יומיים כמעט ללא שינה. המושב היה רותח והשמש
סינוורה לי בעיניים. דפקתי בעצבנות על ברכי, על פי קצב שיר
סטייל בריטני ספירס שאני לא סובלת במיוחד אבל נתקע לי בראש
ופשוט לא יוצא.
מבעד לחלון המלוכלך ראיתי את אסף רץ לעבר האוטו, צועק משהו
לאימא, שולח נשיקה באוויר, ונכנס למכונית. הוא התניע את מנוע,
הדליק מזגן במהירות, והתחלנו לנסוע.
הדלקתי רדיו, שמתי על גלגל"צ, ושנינו נאלצנו להקשיב לכמה זיוני
שכל של עוד איזה פוסטמה אחת שחושבת את עצמה כמומחית לחיי אדם
והנפש.
חיכינו ברמזור. החלפתי תחנה, לא זוכרת כבר איזו, וטראנס עצבני
התחיל להתנגן. אסף, חובב טראנסים מושבע וחבר במועדון מסיבות
אסיד מתמיד, העלה את סף הווליום למקסימום.
המשכנו לנסוע. מד המהירות הורה על 110 קמ"ש. לא נבהלתי, שכן
כמו שאני מכירה את אח שלי הוא תמיד נוסע במהירות כזאת. "ככה זה
הצעירים האלה", הייתה אומרת אימא.

בום.
לא ידעתי מאיפה זה בא. מהסרטים שהרצתי הלוך ושוב בראשי ראיתי
את המשאית סוטה מהמסלול שמולנו ונכנסת ישר בנו. הדבר הראשון
שראיתי היה חושך, חושך מוחלט. היה לי קר. זה נמשך זמן קצר,
והתמונה הבאה הייתה, כמה מפתיע, ההלוויה שלי. צפיתי בה כבר
מזווית עליונה, מלמעלה.
זה היה קצת מוזר. שובל של כמאה אנשים השתרכו אחרי המכונית
שהובילה את הארון שלי.
קולות לא שמעתי, אבל ראיתי הכל. רק את אסף לא ראיתי, אבל
מכיוון שלצד החור שבו אני אמורה להיטמן אין מקום קבורה נוסף,
הבנתי שאסף שרד.

"בואי, אנחנו צריכים ללכת." שמעתי לפתע קול צעיר, והרגשתי יד
לופתת את ידי ברכות. ילד קטן כשלגופו סדין לבן ונעים למגע, משך
אותי לאנשהו. לא יודעת לאן. משום מה, בטחתי בו.
הסתכלתי על עצמי. אין זכר לכתמי דם. רציתי לשאול אותו מה קורה
לי. הבנתי שאני מתה, אבל צצו לי המון סימני שאלה בראש. משום מה
הרגשתי כל כך בטוחה. צפנו על מצע דמוי כותנה נעים ומלטף. לא
היה לי קר ולא חם. הכל נראה כל כך טהור, כל כך שליו. בכל זאת
תמונת אמי בהלוויה הייתה טבועה בראשי.
"אני יודע על מה את חושבת עכשיו", אמר לפתע הילד. "את רוצה
לדעת איפה את ולאן אני מוביל אותך. את רוצה לשמוע מה עלה בגורל
אחיך. יש לך המון שאלות במוח הקטן הזה שלך... אה, איך אני
יודע, את שואלת? ניחנתי ביכולות. תתפלאי כמה שאיזון נפשי פה
עוזר לך לדעת מה קורה בראשו של אחר. אתם למטה קוראים לזה
טלפתיה. אתם מתייחסים לזה כאל כוח, אבל זה לא. זה טיבו של
האדם... להיות בשליטה. לחפש כוח. אז בשביל שתביני, פה, הכל
עובד אחרת לגמרי".
"פה? מה זה פה? גן עדן?! אתה רוצה להגיד שאני בגן עדן עכשיו?"
"לא.. מה פתאום.. גן עדן.." אמר בגיחוך. "אנחנו בדרך לפגוש את
האלה. היא צריכה לראות אותך לפני שאת נכנסת לעולם העליון."
הרגשתי שהוא מדבר במונחים שאני לא מבינה  כלל.
"האלה תסביר לך הכל כשתגיעי. אל תדאגי".
האלה?..הוא מתכוון לאלוהים? אני הולכת לפגוש את אלוהים?! ואני
בכלל לא האמנתי באלוהים כל חיי... וואו. אני מודה שאני מתרגשת.
מה אני אגיד? ואם אני אשאיר רושם רע? זה בטח יקבע את כל גורלי
פה.
הילד החזיק בידי והוביל אותי למסדרון. בקצהו ראיתי מין מראה
מוזרה.
עצרנו.
"תראי, פה אני צריך ללכת. צריכים אותי בשער. חסרים מדריכים
שם.. מלאכים ז'תומרת. בקצה המסדרון כמו שאת רואה זה הפתח. את
פשוט עוברת שם, ממשיכה מימין ואת כבר תראי אותה. אל תדאגי, היא
פנויה בשבילך. את לא מפריעה לה או משהו דומה." נפרדנו. התקרבתי
לפתח. זה היה מחזה מוזר בפני עצמו. מן מראה, ראיתי את השתקפותי
דרכה, אבל היה לה מרקם נוזלי כזה. חמים.

עברתי.
הסתכלתי מצד ימין. כל מה שראיתי היה שלושה אנשים יושבים על
שטיח וכריות, לצידם נרגילה, ושניים מהם משחקים שש בש. התקרבתי
אליהם. שמתי לב שהיו שם שני ילדים. אחד שיחק ואחת ישבה בצד
וצפתה במשחק. מול הילד שיחקה נערה, דיי ממוצעת, שיער בהיר ארוך
וגלי, בלבוש הכי רגיל בעולם. ג'ינס, כמו שלי במקרה, וטי שרט
רגילה לבנה.
"מרס! מרס טורקי! אל תגידי שלא. תשמעי אחותי... את
מתדרדרת..."
"קיבנימאט, בחיים לא היה לך כזה מזל! יש לך את זה היום.. מה
אני אגיד.. תבוא מחר אני קורעת לך ת'צורה.." אמרה הנערה.
הבנתי שהיא משרתת של האלה או משהו דומה. היא מיד קלטה אותי.
"תתקרבי, אני יודעת שהיית אמורה לבוא. חבר'ה, יש לי שיחה עם בת
אדם. תשאירו אותנו לבד."
הם נשקו לה נשיקת נימוס לשלום, והלכו משם. היא שמה לב שאני קצת
חוששת.
"תירגעי... את לא צריכה לפחד. אני לא אוכל אותך. תתקרבי, זה
בסדר." היא הרגיעה אותי. היא סגרה את השש בש ופינתה לי כרית
לצידה. הייתי דיי מבולבלת. התחלתי להסביר את עצמי, מגמגמת:
"שלום... אני הרגע הגעתי...ילד בחוץ אמר לי שאני צריכה לפגוש
את האלה.. את יכולה להוביל אותי אליה? כנראה הלכתי לאיבוד.."
"חחחח... מתוקה, לא הלכת לאיבוד ושום בטיח. אני האלה, נעים
מאוד." היא חייכה אליי, והושיטה את ידה. עכשיו הייתי עוד יותר
מבולבלת. היא.. היא אלוהים? לא יכול להיות. אלוהים זה זכר!
אלוהים צריך לצוות על כולם איך להתנהג.. לבוש מכובד.. יש לו
מלאכים.. כולם סוגדים לו. מפחדים ממנו.
"טוב, אני רואה שאת לא מבינה מה הולך פה. כמו שאמרתי, אני
האלה. זה השם שלי. באותה מידה יכלתי להיקרא זורבבלה, אורסולה,
ושאר שמות אחרים. אתם למטה קוראים לי אלוהים, אללה, מה שזה לא
יהיה. על זה בעצם כל המלחמות שלכם. עליי. מה שאתם לא מבינים
שכולכם אותו דבר, עם אותה אלה, אותם צרכים, אותו דם. אני פה
בשביל להשליט סדר ואיזון אחרי שאתם מסיימים עם העולם שלכם.
הבעיה של בני האדם, שהם תולים את הכל עליי. תקוות, ייאוש,
שנאה, אהבה, פשוט הכל. ואני, אני בכלל לא שייכת לעולם ההוא.
העולם ההוא הוא מבחן. איך תתמודדו עם האויב הכי גדול שלכם -
אתם.
אני רק מתקנת את מה שאתם גורמים לעצמכם. הספרים האלה שאתם
מאמינים בהם - הברית החדשה, התנ"ך, הקוראן,  על כל החוקים שלהם
- אני לא הייתי שותפה לדבר מזה. הכל האדם המציא. דווקא ספר
מעניין התנ"ך... קראתי כמה פעמים, אבל אני לא משחקת שם שום
תפקיד ראשי. מה שכן, הם גילו שקיים בכלל כוח עליון כי הלכתי
לשם פעם.. את יודעת.. הסקרנות הרגה אותי.." היא הרימה את כתפיה
חיוך שובב התפרש על שפתיה. "עשיתי קצת שטויות, אבל לא משהו שלא
ניתן לתיקון. אל דאגה". "חפיף", הוספתי. היא חייכה שוב.
"אה, ועוד משהו. מה שאת רואה אותי עכשיו, זה לא אני באמת. את
רואה את הגוף. זה רק בשביל להמחיש לך אותי כדמות מוכרת קצת.
בעיקרון אני אנרגיה. אני זאת שגורמת להכל לזוז. אני ההחלטה.
אני המילה האחרונה בעניין של גורל הנשמות שלכם. בעיקרון אחרי
שיחה עם כל אחד ואחד מבני האדם שמתים, אני מחליטה אם הוא מסוגל
ללכת ישר לעולם העליון בליווי מדריך למשך תקופה מסוימת, או
שהאדם יעבור קודם תקופת טיהור מכל הרוע שהתקיים בו והתפרץ
החוצה בעולם שלכם.                      
אני לא "כבדה", אני משתדלת לשדר אופטימיות ושמחה. יש לי ימים
טובים, ויש פחות טובים. כמו לכולם. את יכולה לחשוב שאני
אנושית, אבל זה דיי להפך. בני האדם הם טיפה אלוהיים. כל הרגשות
הן תכונות עליונות. התכונה שלי יש, ולבני האדם אין, היא שאני
לעולם לא טועה. וכמובן כל העניין הביולוגי והפיזי שלכם לא קיים
אצלי. זה אולי רע ואולי טוב, אבל זה ככה."
נרגעתי. הכל נראה הרבה יותר פשוט. אלוהים הרבה יותר נחמדה ממה
שחשבתי. האלה, סליחה. בעצם, כבר אמרנו שזה לא משנה איך קוראים
לה. היא עדיין אותו דבר. וגיליתי שכל הפאסימיות בנוגע אליה
ולקיומה, הייתה מוצדקת במובן מסוים. אחרי הכל, העולם ההוא בכלל
לא תחת אחריותה. הוא תחת אחריותנו בלבד.
"בכל אופן, מה שרציתי לומר, זה שאני בכלל לא כמו שציירתם אותי
בעיני רוחכם שם בעולם ההוא.  אבל הכל עניין של אמונה. ואת
האמונה, למרבה הפלא, אתם המצאתם."


הסיפור הכי גרוע שכתבתי בחיים.