אני כ"כ מתגעגעת לשלוש מילים. שלושת המילים שהיו עושות לי
צמרמורות וגרמו לי להרגיש נאהבת. לפעמים אפילו הפחידו אותי. עד
היום מפחידות, אבל עדיין מתגעגעת.

מתגעגעת לשטויות שלו. היה מרים אותי ומסובב אותי, ואיכשהו תמיד
הייתי נוחתת על ההסקה ונפצעת, אבל תמיד נישק את המקום שנפגע.
היה שווה להיפגע.

מתגעגעת לפרצופים המטומטמים שהיה עושה מול המצלמה. אבל בסופו
של דבר תמיד היה נראה טוב בתמונות.

מתגעגעת לימים שישבנו אחד מול השני והרשנו לעצמנו לבכות.
להסתכל אחד על השני ולבכות. לחבק לנשק, לגעת, ובו בזמן לבכות.
עכשיו, אחרי שהוא הפסיק לבכות, אני התחלתי לבכות. לבד.

מתגעגעת לעיניים הירוקות שלו שהייתי נבלעת לתוכן ונכנסת לתוך
הנשמה שלו. הנשמה העדינה והיפה שלו.

מתגעגעת לאהבה שהיה מראה לי כשהיינו שוכבים. עם האחר זה היה
זיון נטו.

מתגעגעת לחיוך המושלם שלו, עם השיניים הלבנות והישרות שלו.
טוב, אבא שלו רופא שיניים אז אפשר להבין.

מתגעגעת למקלחות שלנו ולכאבי בטן מטורפים שנהיו מרוב צחוק.

מתגעגעת ללכת לישון איתו בכפיות או לקום בבוקר מהנשיקה שהיה
נותן לי.

מתגעגעת לשיחות ללא גבולות שלנו. ללדבר איתו על הכל בלי לפחד
מכלום.

מתגעגעת לכל רגע מתוק איתו ואפילו לרגעים פחות מתוקים.

לקח לי חצי שנה להבין שהוא באמת האהבה שלי.
אבל אני המשכתי הלאה מוקדם מדי. ובסופו של דבר גם הוא המשיך
הלאה.

המשכנו הלאה אבל עדיין יש אהבה הדדית. אני יודעת את זה.
אבל יותר מדי פחדים באמצע.

מתגעגעת ואוהבת בצורה שאי אפשר לתאר במילים, ואולי גם לא
במעשים.


12.6.06